אכן שנה עברה מאז הVC הקודם, והפעם זה כנראה יהיה כל כך שונה.. אין כמעט זמן להתאמן, כשאני עמוק בתוך ההכנות האחרונות לאולטרא מרתון (30 ק”מ אתמול עם תיק מיים, 30 ק”מ היום), ואילן באימונים האחרונים לקראת הילדה לבית כרמל.. בזמן שהרבה מהגרעין הקשה של הקומונה עסוקים בהכנות לטראנס אלפ, למבצע עובדה וכדומה.. מענין אם נגיע ל6 זוגות הנדרשים לסינגל ספיד בכלל.
ההסכם של אילן ושלי השנה יהיה לנסות לגמור את המירוץ, ובפעם הראשונה נרכוב אותו על הקונה 29” החדשים של שנינו. יש משהו מאוד מפתה להגיע למירוץ כזה לא רק עם סינגל ספיד, אלא משהו מאוד ראשוני, שעולה כל כולו 3000 ש”ח. לא טופ, בלי משחקים, בלי שטויות.
אז למרות שיש לי סיבות טובות (פציעת הריצה) וסיבות אמיתיות (אין לי כוח לרכיבות כביש) אני מרגיש כמו וותרן כרגע, משום שבאופן רשמי החלטתי לוותר על האיש ברזל השנה, לטובת האולטרא מרתון (80 ק"מ ריצה בשטח).
אני יכול לספר על זה די הרבה, אבל השורה התחתונה היא שהאיש ברזל לא מרגש אותי, וקשה (קשה? אולי לא אפשרי) לעשות כזו תחרות ללא איזו התרגשות שמרימה אותך מחדש כל פעם, בבוקר כשקר ולא ישנת, בערב שאתה מוותר על יציאה, אחרי ארבע שעות רכיבה שצריך להמשיך לעוד שעתיים, אבל הרכב כל כך קרוב.. אולי הייתי צריך לקחת מאמן, להצטרף לקבוצה או לחבר שעושה את התחרות יחד איתי, מי יודע. בפעם הראשונה שעשיתי את זה היה את הקטע החדש, את האתגר, את השאלה אם אני אצליח.. אבל זה כבר נעשה, ועכשיו המצב שונה.
מה שמוזר הוא שאין לי בעיה עם הספורט או העומס. אני לא עייף. אפילו עם השחייה הסתדרתי בסוף, ומהריצה מעולם לא נהנתי כל כך (ולכן אני יכול ללכת על האולטרא) – פשוט רכיבות הכביש האלה.. לקום ב-5 בבוקר לעוד 6 שעות של רכיבה (לבד כבר אמרתי? את הקור כבר הזכרתי) פשוט לא עושה לי את זה.
ובכל זאת. הסיבות (תירוצים) טובות, הנסיבות מאפשרות, ובכלל אני פשוט לא בכושר נפשי לעשות את התחרות כרגע, אבל אני מרגיש שוויתרתי. רציתי משהו ובסוף אני לא עושה אותו. בזוית של בגרות והשלמה עצמית אני מרגיש שעשיתי את הדבר הנכון. יופי. זה לא עוזר. ההרגשה היא של ויתור.
מצאתי הרבה ציטוטים ברשת. אחד מהם היה "Giving up doesnt mean your weakness. sometimes it means you are strong enough to let go". נו באמת.
הבוקר התחיל דווקא נהדר. מושלם כמעט. מתעורר עם השעון ב4, כי התכנון היה 4:30 לפי שעתיים וחצי נסיעה לכינרת. הגיוני לא? אז כבר קמתי לפני הזמן, כמעט הכל היה מאורגן אבל היו עוד כמה נגיעות סופיות. ב4:40 כבר הייתי ברכב, עצירה זריזה בארומה ויתקין לאספרסו הכפול, והופ.. אני בחנייה של המרתון בטבריה ב.. 6:20 בערך? יופי. אפילו לא צריך לשלם על חניה עדיין, רק מ8, והמקסימום הוא 5 שעות.. אז אם אני משלם עכשיו לא רק שאני מפסיד שעתיים שלא צריך לשלם, אני גם בטח חוטף דו"ח אחרי 11… יופי.
מכין את הכל, יוצא להביא את ציוד הריצה המחולק (צ'יפ וחולצה) – להפתעתי הם כבר עובדים ואני השני בתור, אז מקבל את הכל מהר. עצירת שירותים (כן, זה הולך להיות פוסט עם הרבה שירותים.. אם אתם עדינים, אל תקראו את זה) וחזרה לאוטו. בודק מה יש בשקית (מגזינים, ג'ל לשרירים, חולצה, צ'יפ, מספר וכו'), קורא את העיתון (כתבה טובה של רן שילון על אצנים אתיופים, כולל המשפט שמה שעושה אותם זה הנחישות.. בטח.), מנסה לבזבז עוד קצת זמן, מצליח עד 7:15.. מארגן את התיק ומשלם. יש לי לגמור את המרתון עד 12:20 או משהו כזה.. יהיה בסדר.
יושב מאורגן כולי ב7:30. מה יהיה? אפילו חימום אין טעם לעשות, מוקדם מדי. נח, עושה מדיטציה, שומע תיסלם ברמקול, וחולם. לא יודע על מה, אולי על המירוץ, לא זוכר. זו הפעם האחרונה שאני ממש מצליח לחלום כמו שצריך היום, אבל אז אני עוד לא יודע את זה, ואני סתם נהנה מהמוזיקה, האנשים, האנרגיות שלפני המרתון. אני אוהב את הכמויות של האנשים, את העובדה שמרתון טבריה שובר כל שנה את שיא המשתתפים, ואני אוהב במיוחד שההקראה הרגילה של "המרתון היחידי בישראל" הפכה ל"המרתון היחידי בישראל שמוכר בין לאומית".. יפה לנו.
לקראת 8:30 אני יוצא לסיבוב חימום, 10 דקות של ריצה קלה, בעיקר לחמם את הקרסול. החלטתי ללכת על חולצה ארוכה היום, כי קריר, אבל לקראת 9 (הזינוק) השמש יוצאת ונהיה חמים יותר. אין לי איך להחליף חולצה, ואני קצת מתבאס שכולם עם קצר.. איך הם ידעו? אבל לא נורא, בהמשך הטמפרטורה יורדת ונהיה קריר ואני שמח בחולצה הארוכה שלי. זו כמעט חתיכת המזל האחרונה שלי במירוץ הזה.
נראה שכולם מסביבי בקבוצות. לבושים אותו הדבר, אצנים כאלה, טריאתלטים אחרים, מהצפון, מרכז, דרום, ת"א, ירושליים וכו'. חיבוקים, נישוקים. אני כמעט לא מכיר אף אחד.. אצנים הם לא החבורה הרגילה שלי, אני מכיר רק את הוותיקים. אומר שלום לרן, בהצלחה לראובן מילמן שנותן קצב ל3:30. מקווה שאני לא אראה אותו יותר היום, עד נקודת חצי הדרך לפחות. זה בסדר. ריצה זו הדרך שלי, משהו פרטי שאני עושה. תמיד היה. בשביל חברים אני רוכב.
יריית הזינוק והמירוץ מתחיל. החלטתי לתת מאמץ במירוץ הזה. הרי בכלל השנה אני מנסה דברים חדשים, אז למה לא זה? אני חושב שממילא הסינגל ספיד נותנים לי אימוני כוח אינסופיים, דופק גבוה לא זר לי, אני יכול לסחוב את זה. האתיופים חזקים בכוח רצון? אני אראה להם מה זה.
התכנון הוא דופק 155 בחצי הראשון ו-160 בערך בחזור, שזה בערך 10-20 מעל המרתון הקודם. אני מתחיל בקלות (טוב, במנוחה היה לי 70, מההתרגשות), בקצב של 4:45, ומנסה להתמיד בקצב הזה.. לרוב אני מצליח, אבל לפעמים זה עולה. כהרגלי, אני מחלק את המסלול לשלבים. חימום (עד צמח), התחרות עצמה (מחולקת מצמח לצומת, נקודת הסיבוב, הצומת שוב, וצמח), והמלחמה הפסיכולוגית (קילומטרים אחרונים). החלק הראשון עובר קצת לאט, ואני מתחיל לדאוג. כואב לי פה, שם, פחות או יותר בכל מקום מכף הרגל עד הכתף. גם הקיבה לא מרגישה משהו משהו. זה קצת מוקדם בשביל הדברים האלה, אבל אני נכנס לmode שלמדתי בהרבה ריצות, רכיבות, תחרויות ואימונים. הzone שלי. פשוט לשכוח מהכל, להתרכז בעכשיו, להתרכז בצעד אחרי צעד, יציבה, מהירות, דופק. להיות בתחרות, ושום דבר אחר. זה בא, וזה הולך, נהיה שוב קשה, וזה חוזר, וכו'. אני קצת מיואש, וזה כל כך מוקדם במירוץ.. אבל אז אני מקבל עזרה מהipod:
והויברציות משתנות. כל הבעיות נעלמות. הגב לא כואב, לא מרגיש את הרגליים, אפילו השפשפת נעלמת, ולא כלום.. אפילו לרגע, אבל המרתון כבר לא אותו דבר. הדופק עולה, הקצב עולה, ונשאר כזה עד סוף המירוץ. אני מוצא את הקבוצה שאני רוצה להתאפס עליה (להלן הקבוצה), ובה כמה אצנים שהם אנשים ברזל מנוסים, ופשוט נשאר שם. הקצב שלהם לא כל כך קבוע לצערי, אבל אנחנו נשארים 100מ פחות או יותר זה מזה לאורך כל המירוץ. לרוב אני מקדימה, עד שאני עוצר לשתות והם עוקפים אותי, וחוזר חלילה. החבר'ה האלה פשוט לא עוצרים, ואני – בשביל לשתות איזוטוני מכוס אני צריך לעצור. אולי אני אשאל אותם אחר כך.
אני מגלה שאני לא מצליח להגיע לג'ל שלי, הטמון במכנס, ולא לכדורי המלח. מכנסי הריצה (נייקי) שלי כל כך ניסו להגן על הריץ' רץ' מאחורה שפשוט קשה לפתוח אותו. כבר עברה שעה וחצי וכדאי לקחת ג'ל אבל אני מרגיש חזק ולא מתחשק לי לעצור ולהלחם בזה – אני כבר עוצר מספיק גם ככה. דואג לשתות בכל תחנה, 3-4 שלוקים של מיים או כוס איזוטוני (תחנה אחת ככה ואחת אחרת). המשקה האיזוטוני במרתון טבריה הוא גטרואייד, שאני רגיל אליו, אבל הוא עשוי רע – המינונים משתנים מתחנה לתחנה, ולרוב פשוט יותר מדי איזוטוני. מאוד חובבני מצד טבע ספורט קסטל שמספקים אותו. אני הולך לשלם על החובבנות הזו די מהר.
בערך בקילומטר ה15 אני מבין שיש לי בעיה אחרת – אני מתחיל לשלם על הדופק הגבוה והגטרואייד הלא מדולל – הקיבה שלי מתחילה לעשות קולות של בעיות רציניות. עדיין לא, אבל זה מגיע. אני מחליט לקחת מלח בנקודת הסיבוב (21 ק"מ), ליתר בטחון… אבל שוב לא מצליח להגיע אליו.
נקודת הסיבוב בטבריה תמיד זכורה לי כמקום בו המאבק מתחיל – הפעם אני מגיע לשם בקלות, לא מרגיש שהתחלתי באמת. איזה תענוג להגיע לתחרות מוכן וחזק מהפעם הקודמת. אני מסתובב ומגביר מהירות – מכאן מותר לי – רק עוד 21 ק"מ ואני שם. אני בנקודה מספר 4 בחלוקת המסלול שלי.. והמוזיקה מתחילה להיות ממש טובה.
בקילומטר ה26 יש שירותים, ואני ממש חייב לעצור אבל מחליט בטעות להמשיך. נלחם בכאבי בטן קשים והרצון לתת חזק יותר, משום שכשהדופק עולה הבטן מרגישה רע יותר (זה קורה כי פחות דם מגיע לקיבה כשאני מתאמץ). בסופו של דבר הכאב קצת נעלם (ברור לי שהוא יחזור, אני מכיר את זה מהאימונים) אני מצליח להגביר, ורץ פלוס מינוס בכיף, בקצב של 4:40 עד 4:50, עד הנקודה החמישית, עד הקילומטר ה30. שם, לקראת צמח, הנקודה השישית, הכאב חוזר ובגדול.
כשיש קילקול קיבה בריצה, בניגוד למזון בעייתי שגורם קלקול קיבה שלא קשור לספורט, זה לרוב ענין של תזונת ספורט ודם לקיבה, וקשה מאוד להמשיך לעשות את הפעילות. הגוף פשוט דורש הפניה נבונה יותר של משאבים. אני מקווה שאני אצליח למשוך עוד 12 ק"מ אך ברור לי שלא. כבר קשה לי לרוץ, והקבוצה שלי מתרחקת ממני. יש עוד שירותים בדרך, מתישהו בהמשך, אבל אני לא זוכר ממש איפה.. כל סיבוב אני מקווה שזה זה – אבל לא. בצמח אני חושב לקפוץ לארומה אבל לא יודע עם היא תהיה פתוחה וזה די עיקוף.. עוד סיבוב, והשירותים עדיין לא שם.. עוד מעט כבר לא תהיה לי ברירה.
[אם אתם עדינים, נא לקפוץ על הקטע הבא]
כשאתם ספורטים למרחקים ארוכים, אתם צריכים להתרגל לכאב וסבל, ולדברים לא נעימים. שפשפות במקומות מוזרים, כאבים בשרירים, פגיעות אורטופדיות. קילקול קיבה זה דבר לא נעים… קילקול קיבה כשאתה 20 ק"מ מהבית בלי נייר טואלט ויש עוד 20 ק"מ לרוץ – אפילו פחות.
אבל זו תחרות, וצריך לסיים ולהתעלם מכל מה שמפריע. השירותים לא הגיע, אבל השאר כן. אני רץ הצידה לאיזה מקום מוסתר ו.. עוצר.. לכמה רגעים. עד שהבטן נרגעת. זו לא חוויה לבלוג.
[אפשר לחזור לקרא]
איבדתי זמן, איבדתי את הקבוצה, אבל הצלחתי לקחת קצת מלח ואני חוזר לתחרות עם הרבה עצבים ורוח קרב. יש 8 ק"מ לסיום (האמת שיש 9, לא ספרתי נכון..), שזה אומר שאפילו במקרה הגרוע (ז"א, שאני הולך ברגל, ואין מצב אני הולך ברגל, אבל אפילו) אני מסיים תוך בערך שעה.. ובמקרה הטוב (לפי 4:40 לק"מ) בערך ב40 דקות.. רק 40 דקות.
אז הטוב והרע.. הרע הוא שהתברר, כאמור, שיש לי עוד 9ק"מ, ולא 8. הטוב שמלח, בתוספת עצבים, ובלי כאב בטן, גרמו לי פשוט ללחוץ על דוושת הדלק. ממוצע דופק של 170 ומשהו, קצב של 4:30 ואפילו פחות (!) ואני כמו קטר. עוד מישהו בקצב מפתיע שכזה מופיע לידי ושנינו יחד נותנים בראש בסוף הדרך.. עוקפים ועוקפים ועוקפים. לא מפתיע אותי לעבור הרבה אנשים בשלב הזה – הם כולם באופן כללי איטיים ממני – אני שם בגלל העצירה הארוכה.
החבר החדש ואני רצים. קצת מדברים, אבל בעיקר רצים, ואז גם לא מדברים. כל מה שיש לי זה המוזיקה, הקצב ו… הנה זה בא. האושר. היה לי במרתון הראשון, קצת פחות בשני, ואז נעלם, אבל הנה זה חוזר – ההתרגשות מסיום המרתון, מכל הדרך, מכל האימונים, המחשבות, הקשיים, והנה ההצלחה. סיום חזק, סיום מושלם. אני ממש מרגיש את האדרנלין משתחרר, כאילו מתוך משפך, ובהילוך איטי מתפשט לי בגוף, אבל בעיקר בחזה (שם הוא פשוט יושב לו, שמח) וברגליים (שם הוא עוזר לי להגביר קצב). אין לי עוד הרבה (גם במרחק וגם באדרנלין שנשאר לשחרר) אבל זה מספיק, וזה ממכר. קשה לי לתאר בדיוק את ההרגשה. שמחה מושלמת.
הסיבוב האחרון מגיע, הקילומטר ה40, והעיר. נראה לי זה הגיע קצת מוקדם השנה אבל למי אכפת. הנה טבריה. הנה הרחובות הראשונים.. מתי להתחיל במיאוץ האחרון? עכשיו? עכשיו?
החבר החדש נעלם מאחור, אני מסמן מישהו אחרי מישהו, ועוקף. עוד אחד, עוד אחד. רואה מישהו מהקבוצה הקודמת, קשה לו והוא מדדה. אני עוקף. מישהי שלא רצה את המרתון עוזרת ומושכת מישהו נוסף שקשה לו. עוקף אותם. פתאום אני רואה למה הסימונים נראו לי מוקדמים מהצפוי – שינו את הסיום, והוא ממש בכניסה לעיר עצמה. בעבר היה עוד קילומטר בתוך העיר. פתאום יש עוד 200מ', ושלושה אנשים לפני.. לא, שניים. אני רואה שהראשון מהם הוא עוד מישהו מהקבוצה הקודמת – ובאמת, איזו ברירה זה משאיר לי?
הכל יוצא. פשוט כל מה שנשאר. יש מצב שכל השרירים שלי היו נקרעים ולא הייתי שם לב. אני רץ. שומע מישהי אומרת "הוא יעקוף אותו! הוא יעקוף אותו" חבל שלא נשאר לי כוח לחייך, ברור שאני הולך לעקוף אותו. מרתון מסיימים בספרינט, זה ענין של עקרון. אני מנצח את המרתון ולא ההיפך, שיהיה לו ברור.
[משאיר את הקצת אחרי, מחשבות וסיכומים, לפוסט אחר. הפוסט הזה זה על חוויות.]
רציתי לרדת מ3:20, לא הצלחתי, אבל עדיין עשיתי שיא אישי (3:24). אני כואב ומאושר. בשבילי זו הדרך, והמרתון הזה היתה חתיכת דרך. אהבתי, אני חייב לחזור ולשפר
המרתון בא והלך, וכשאני כותב את זה אני מבין שבאמת, מרתון טבריה הוא המרתון וכנראה תמיד ישאר כזה. כתבתי על תחושות וחוויות במרתון טבריה בפוסט הקודם, ועכשיו, אחרי שפתרתי בעזרת motionbased את הבעיות בgps, אני יכול להתפנות לקצת ניתוח של המירוץ ושל האימונים לקראתו..
המרתון
כפי שציינתי, הזמן הרשמי הוא 3:24:14. בעזרת הנתונים אני רואה שרצתי בתכלס 3:20:40 (השאר היו, אה, עצירות), שהמרחק היה למעשה 42.57 ק"מ (קצת יותר ממרתון, דברו על זה קצת פה), והקצב היה 4:42 (הקצב המעשי 4:47) – יותר מהר ממה שרציתי בתכנון, אבל די נחמד. התאמנתי על קצב של 4:40-4:50 בריצות קצרות יותר. אני צריך להתחיל להתאמן על 4:30.. המהירות המקסימלית שלי, דרך אגב, כנראה בספרינט הסיום, היתה 2:41. ידעתי שזה היה מהר ולא רק הראש שלי שעובד לאט.. :). הדופק הממוצע היה 163, והמקסימלי 188 (לאיזה 6 שניות)/
מבחינת זמן, דופק ומהירות זה נראה ככה:
מה שאומר ריצה די קבועה עד העצירה (גם מבחינת דופק וגם קצב, חוץ מאשר אחרי נקודת החצי.. אני ממש רואה את נקודות האושר, איפה שהמוזיקה והאדרנלין עוררו אותי, שכתבתי עליהן בפוסט הקודם), ואז הגברה של שניהם עד הפריצה האחרונה. הכל כמו התכנון, רק דופק באופסט של 5 (גבוה יותר), וקצב באופסט של 5 (מהיר יותר). מעולה.
המסקנות על האימונים
המסקנה העיקרית שלי היא לא לפחד יותר מדי מפציעות – צריך להתאמן יותר בשביל להיות מוכן. יש הרבה שיטות אימון שמדברות על הריצות הארוכות לפני מרתון, שאסור לרוץ (באימונים) יותר מ32, או 34, או 35 ק"מ. אני חושב שלרוץ 36, 38, אפילו 40, כמה פעמים לפני עוזר, מכין את הגוף והראש למאמץ, ונותן לך זמן להמציא את הטריקים שתצטרך ברגע האמת (איפה לדחוף שתיה, כמה אוכל אתה חייב, תזונה ומלח, מוזיקה ואיך הכאב מרגיש). אני לוקח את זה ומבין שבשביל האישברזל אני חייב לרכוב הרבה יותר, 180 ו200 ק"מ. אין ברירה.
המסקנה השנייה היא שרן שילון צדק – אסור להרדם במירוצים. אתה כל כך מפחד שהכוח יגמר, שתשבר, שאתה לא נותן את מה שיש לך. רן אמר לי לפני האיש ברזל הראשון – זה הולך לכאוב. לא משנה מה תעשה, זה יכאב. מה שחשוב זה לא להרדם ולגרום לכאב להגמר מהר יותר. השתמשתי בזה כמה פעמים במשך התחרות הזו וזה נכון.
המסקנה השלישית היא שמרתון זה כיף. מאוד. אני רוצה עוד.
יום שבת בבוקר. מרגיש את הרגליים, הכתפיים. מרגיש את האיטיות כשאני עולה אל הבית, בקומה הרביעית, עלייה שאני בדרך כלל מדלג עליה. אבל יותר מכל אני מרגיש את האופוריה (כל הזכויות שמורות לאילן בקומונות סינגל ספיד).
כתבתי כבר בעבר על מרוצים מדהימים, מירוצים שהשאירו אותי בתדהמה וכמובן על רכיבות מטורפות, מדהימות. טובות. ובכל זאת, אחרי הכל, היה כאן משהו שונה. אולי הקבוצה המגובשת מאחורי שעות של רכיבה, אהבה לחיים האלה, ימים שלמים שמבלים יחד.. אולי העובדה שהאירוע הזה היה יותר .. שלנו .. ואולי זו פשוט היתה תחרות טובה
התחרות מתחילה מוקדם בבוקר. אני מתעורר אחרי שעתיים של שינה, 4 בבוקר, אירגונים אחרונים, ויוצא לדרך. אוסף את פיט (באיחור קל.. סליחה) בערך ב4:45 (כשאני כותב את זה אוטומטית היד שלי כותבת 16:45, ואז אני מבין – לא, זה לא ארבע אחה"צ..) ואנחנו בדרך. אני כל כך עייף שאני לא יכול לנהוג. פיט לוקח את ההגה ואני תופס עוד חצי שעה של שינה מתוקה..
מגיעים לחניון והכל עדיין חשוך. איתנו מגיעים החברה המארגנים, חברים, רוכבים, והשטח הולך ומתמלא. עוד פרצוף שמח, עוד מישהו שלא ראית הרבה זמן, או אף פעם, פגשת דיגיטלית בלבד או מעולם לא. כמה התחביב הזה גדל בשנתיים האחרונות, מקבוצה קטנה ומשוגעת לקהל הזה. מארגנים את השולחנות מהר, סוגרים פינות אחרונות (דפים, עטים והוראות אחרונות לפיטר, החולצות מגיעות עם זוהר שאסף אותן אתמול, ואני סוף סוף רואה על מה עבדתי בשבועיים האחרונים, שולחן חלוקת חולצות ותשלום – על החולצות והבשר, לא על התחרות, וכו'), ומנסים להגיע לזינוק ב6:30.
בגדול הכל הולך מהר ומדויק. ככה זה שאתה עובד עם מקצוענים. כולם מתקתקים את התפקידים שלהם, וכולם כולם רוצים ורצים לעזור. אילן שיער שנאחר ברבע שעה. תזכירו לי בעתיד לסמוך על הערכות הזמנים שלו יותר..
ממהרים לתת חולצות קודם כל לאנשים שעזרו, לתת מוזיקה בפול ווליום עד שהדיג'י מגיע, לארגן את האופניים, מספרים.. אני אוהב את האופציה לחלק לאנשים מספרים לפי בחירתם, הקודם זוכה. כמובן שאין לי הרבה תחרות על המספר 27, אבל מה אנשים מבינים. אנחנו שומרים את המספרים המבוקשים 1-3 כפרסי זכייה, ומונעים ריבים מראש. הכל מאורגן, מוכנים ליציאה. תידרוך מהיר ומצחיק, בדיוק מה שצריך כדי להוריד לחצים לפני תחרות, מגלה לנו שוב את היעוד האמיתי של פורטו, ואנחנו יוצאים.
הסיבוב הראשון
יש איזו מחשבה בהתחלה, איזה שביב של תקווה, או איזו תהיה, על כמה מאחורי חנוך וניל נוכל להיות. האם נצליח לסיים את המסלול כשהם עוקפים אותנו בסיבוב שלם או פחות? אולי רק כמה דקות? מי יודע. כל הרכיבות עם חנוך הוא מופיע עם חיוך, מרחף לו מקדימה ולפעמים נעלם, אבל זו תחרות.. מה יהיה?
אין הרבה זמן לחשוב על זה, כי התחרות מתחילה ואנחנו מצליחים להשאר להם על הזנב.. בערך 5 שניות. הם פותחים מבערים (אני מקווה..) ועפים קדימה. לא נראה אותם עד סוף התחרות. לקראת סוף הסיבוב הרביעי קצת פחדתי לראות אותם שוב, מגיחים מאחור, אבל לשמחתי גם זה לא קרה.. נו טוב.
מתארגנת לה קבוצת חוד, בעיקר הרוכבים המוכרים של הקומונה עם כמה אורחים. וורן נותן כבוד, רמי קופץ קדימה ואחורה, מדבר, מקשקש, בודק. גם הוא בא לתת כבוד, ויוצא עם הרבה יותר ממה שהוא נכנס.. וגם הוא, איפהשהו בסיבוב השני, נותן גז ונעלם. זה טוב לדעת עוד כמה אנחנו עוד יכולים להתחזק..
דופק גבוה, קצב הרבה יותר מדי חזק בשביל תחרות כזו, אבל אני מרגיש מאוד בטוח בכושר שלי. השיפור שחל בשבועות האחרונים פשוט מטורף, ואני יודע שגם עם הכאב יבוא, וכשהכאב יבוא, אני יכול לו. אין לי בעיה. אילן כמובן חי על דופק גבוה וקצב חזק, אז אנחנו פשוט נותנים בראש ורצים קדימה. לדעתי הסיבוב הראשון הוא מה שנותן לנו את התחרות, ושאר הסיבובים אנחנו בערך כמו שאר המובילים.. רק עם כמה דקות יתרון.
הסיבוב הראשון לוקח 28 דקות (רשמי וגם לא רשמי), עם מהירות מקסימלית של 50 קמ"ש, דופק ממוצע של 165 ומקסימלי 184. להפתעתי יחסית זה הסיבוב הקל ביותר מבחינת סטטיסטיקות בתחרות עם 417 קלוריות לפי השעון שלי. כנראה שהתשלום מגיע אח"כ. אנחנו מגיעים שנייים אחרי חנוך וניל, ונשארים שם עד סוף התחרות.
הסיבוב השני
כאן התחרות מתחילה. עדיין לא קשה מדי, כוח רצון עדיין לא נכנס למשחק, אבל כבר לא פשוט וקל כמו בסיבוב הראשון. אני נכנס למוד תחרות ופשוט רוכב, שוקע, חולם. בראש מתנגנת לי המנגינה של Boy Sets Fire, של Rookie שהוא בפסקול של ROAM. השיר הזה מדבר על רכיבה, על טיולים, על חזרה הביתה ורכיבה עם חברים (לפחות בסרט). מה יותר מתאים מזה כרגע? אבל גם אצלי כרגע זה רק פסקול. אני חושב על הנאום שהייתי רוצה לתת בסוף, משהו קצר, כדי להעניק את פרס סינגל ספידר השנה. הנאום לא יוצא אל הפועל בסוף, בגלל כל מיני סיבות, אבל הוא ממלא לי שני סיבובים בכיף. ואני רוכב, וחולם, רוכב.. וחולם..
הסיבוב השני הוא האיטי ביותר שלנו. אני חושב שהעובדה שאני קצת רחוק מאילן, לא כל כך שם לב מה קורה, גורם לזה שאנחנו לא מריצים אחד את השני. בסיבוב השני אני דואג לתקן את זה. אנחנו מסיימים ב32 דקות (31:55 רשמי), מהירות מקסימלית של 50 קמ"ש שוב, דופק ממוצע 162 (נמוך יותר) אבל מקסימלי של 188, וסה"כ 480 קלוריות.
המירוץ מתחיל. עזבו אתכם מסיבוב ראשון מהיר, שני חולמני. בשלישי המאבק מתחיל.. הרגליים כבר עייפות, הפסיכולוגיה מתחילה לפעול. בראש המנגינה עדיין מתנגנת, הנאום לא מוכן לגמרי,אבל הראש גם חוזר לתחרות. לא מהר מדי, לא חזר מדי, לא לאט מדי, לא להרדם. להשאר עם אילן, לדחוף אחד את השני. אפשר כבר לטוס בירידות, אפשר לתת בטכני בסינגל.
כשבחרנו את המסלול, לא ידענו אם להוסיף עוד סינגל אחד. מסלול של 8.5 ק"מ עם סינגל אחד בלבד, טוב ומענין ככל שיהיה, נראה לי קצת מדי. היו מספיק עליות, ולמרות שהגובה המצטבר לא היה גדול (230 מ' לסיבוב), הוא היה מאוד מרוכב בכמה עליות תלולות. בסינגל ספיד המשמעות היא קשה בסוף אחרי חיפושים ומחשבות ופחדים מסינגלים קשים ואנשים פצועים, הוחלט לא להוסיף עוד סינגל. בסיבוב השלישי אני שמח על זה. המסלול פשוט מושלם. כושר בהתחלה, טכני בסוף. שני סוגי האושר, מרוכזים כל אחד בצד שלו. בהתחלה אני מרוכז ברגליים, בהמשך בגוף. אני שם לב שמזג האויר די מחייך אלינו (הגרמין הראה 21 בממוצע), אבל עכשיו בסיבוב השלישי אני יותר רגוע. נעים פה, בעופר.. הכל נעים וטוב.
אנחנו מסיימים ב31:31 (וואו הזמנים הרשמיים מדוייקים! כל הכבוד לפיטר!) – חצי דקה מהר יותר מהסיבוב הקודם. המהירות המקסימלית נמוכה יותר, 48.5 קמ"ש, הדופק הממוצע זהה (162) אבל המקסימלי עדיין גדל (192).. 523 קלוריות, מבחינת אנרגיה הסיבוב הקשה ביותר. אנחנו מסיימים אותו ב1:31:55 מתחילת התחרות, ז"א שאם נספיק את הבא ב29 דקות או פחות נוכל להכנס לעוד סיבוב. אני לא ממש בטוח שאני רוצה, אבל אילן אומר שהוא ממש לא רוצה.. אז הסיכוי נעלם. חושב שצריך להתרכז בלא לאבד זמן לזוג שאחרנו, שמסיים את הסינגל בדיוק כשאנחנו יוצאים לעוד סיבוב. עכשיו אני רואה שהם צימצמו 2 דקות בסיבוב האחרון, אבל אנחנו עדיין שתיים לפניהם.. מסוכן.. מסוכן. אני שמח שלא ידעתי את הפרטים האלה תוך כדי. אני מאוד שמח שאילן לא ידע את זה, הוא היה משתגע.
הסיבוב הרביעי
אין לאן לברוח, אין יותר תירוצים. רכיבת קומונה? סיבוב במיר"ב? אני והחבר'ה? אין. זה מירוץ, זה קשה, ויש עוד סיבוב אחד. אני מתפקס, סוף סוף, על הרכיבה. לא דואג יותר שמישהו יפצע, לא חושב על האירגון, מוציא את הכל מהראש. בוא נרכב את זה חזק, בוא נסיים כמו גדולים. בוא נטוס את המסלול הזה כאילו אין מחר. בוא ונחיה את התחרות הזו. בוא להנות. (מדבר אל עצמי..)
וכמו שצריך, הסיבוב הזה חלומי. הראש באובר פרוססינג, הארות אישיות שמפילות אותי (או שהאנדרנלין מתחיל לבעוט והכל נראה נורא חכם או שעליתי כאן על משהו), המסלול נראה לי אפילו יותר כייפי מקודם. הדופק עולה, אבל לא ממש אכפת לי. מה שלא יקרה, אנחנו מסיימים את המירוץ בסיבוב הזה, ננוח אח"כ. אני אוהב את רוח הלחימה הזו, שכאילו איבדתי בשנים האחרונות. ראיתי אותה חוזרת מאז שהחלטתי ללכת על האיש ברזל השנה, ראיתי אותה מופיעה באימונים, בריצת הלילה של נייקי, וסתם בחיים. שלום, עולם, אני שוב כאן.
מהר יותר בירידה (מהירות מקסימלית של 52.2), הדופק הממוצע חוזר ל165, המקסימלי נרגע (182), וכך גם האנרגיה (517 קלוריות). הסיבוב הרביעי שלנו מהיר משני קודמיו (31 דקות, עוד חצי דקה מהיר יותר מהקודם), מרגיש קשה יותר, אבל מרגיש באותה הדרך, טוב יותר. שבועיים של הכנות, מחשבות, חישובים, דיבורים והתרגשות מגיעים אל קיצם, כמעט. המירוץ הלך טוב, הכל תיקתק, הכל מאורגן, גם הרכיבה האישית של אילן ושלי היתה טובה, רק לסיים ולראות שאף אחד לא נפצע ויהיה מושלם. אולי נצליח בכל זאת לתת עוד סיבוב?
אבל לא, אנחנו מסיימים ב2:02:55, ואסור להכנס לעוד סיבוב אחרי שעתיים. מקום שני רשמי (מקום ראשון הספיקו עוד סיבוב, והקדימו אותנו ב18 דקות בסיבוב הרביעי בערך, אבל לא עקפו אותנו בסיבוב שלם! מקום שלישי 4 דקות אחרינו). אילן ואני מאושרים. נראה לי שכולם מאושרים. זה אולי נשמע קצת טיפשי כשאני מנסה לכתוב על זה.. איך אפשר לתאר אנרגיות של אושר.. לא יודע בדיוק. אני מברר שאף אחד לא נפגע והולך לכיוון האוכל. מקבל בירה קרירה והמון ברכות..ועכשיו, עם הבירה ביד.. המירוץ מסתיים.
שואל על המצב, בודק שוב ושוב שהכל בסדר, שלפיט יש בירה ולכולם יש חולצה. אילן מרגיש אותו הדבר, וסיימנו עוד מירו. מוצלח יחד, וזה ממש מירוץ שלנו. הרבה אנשים עזרו בדרך, פורטו למעשה אירגן כל כך הרבה (תודה!) שקשה לי להגיד שהמירוץ הזה הוא שלי יותר משלו, אבל באיזשהו מקום, אני מרגיש המירוץ הזה הוא שלנו.
תם ונשלם. אנשים אהבו את המסלול, אהבו את המירוץ. היו סמסים, היו ברכות, היה שירשור תודות ושרשור תודות מהחברה הגדולים של סלאלום חיפה. אני עוד מצפה לשרשור תודות רשמי מהפיראט.. זה יגיע, וסיכום של התוצאות, ותחרות התחפושות. אבל על זה מארגן התחרות צריך לכתוב. חפשו עידכונים באפיק ישראל (אפיק מארח את אתגר הפרה המתה) אם מענין אתכם.. אני קצת באסקטזה.. אני אסתכל על זה אח"כ..
עוד הערה
אייל שיחק אותה ברמות אחרות עם פרס שהוא הכין לתחרות. לא נראה לי אף אדם מחוץ לעולם שלנו היה יכול ליצור משהו כל כך נכון, יפה, מתאים, לאירוע. חשבתי בהתחלה שהוא רוצה להעניק את הפרס למקום הראשון, אבל אייל שיפר אפילו יותר עם הרצון להעניק את הפרס לסינגל ספיד של השנה. הרוכב שלנו. לא נראה לי שהיה ספק שזה מגיע לאילן, וגם אייל לא חשב פעמיים. אם יש מישהו שמייצג אותנו, שעושה יום וליל בשביל הקומונה, בשביל אנשים שלה, מדבר, מארגן, מסדר רכיבות, אופניים, חלקי חילוף, מסדר בעיות ותופר עליות, זה אילן. לא יכול להיות אחרת. אם היה אפשר לשפר את התחרות הזו בצורה כלשהי, אם היא לא הייתה מושלמת מספיק, אייל סידר את זה. אין.
(שוב תמונה של עדי, פיט שופט ושותה רק שתי בירות כל הבוקר!)
ואילן מקבל את הפרס, נראה לי התמונה השנייה אומרת את הכל:
קשה לי לתאר את כל החוויות סביב המירוץ של נייקי אתמול בערב – יש כל כך הרבה סיפורים קטנים, שונים, מאיזורים וזמנים אחרים של האירוע המדהים הזה. הייתי רוצה להתחיל מהסוף, מהשיא, אבל אולי בכל זאת שווה להתחיל כרגיל, מן ההתחלה.
השנה חלק מהאירגון המופתי של המירוץ כלל חלוקת חולצות ריצה של נייקי עם מספר אישי מיוחד לכל רץ, משהו קטן שעושה הרבה הבדל – להיות עם חולצה מיוחדת בתוך אירוע כזה גדול (10,000 אצנים בישראל!, 26 ערים בעולם..) – אבל עם ערך מוסף נוסף – ההתרגשות שבהגעה למירוץ.
אני יורד מהבית בזמן, רבע שעה לפני השעה שביקשו להגיע. ברור לי שזה יהיה מוקדם מדי אבל אני רוצה לתפוס קצת אוירה, התרגשות ואנשים. הדרך מהבית לכיכר רבין די קצרה, אבל משהו מדהים קורה בדרך – מכל רחוב, בכל פינה, מצטרפים עוד ועוד אנשים לובשי אדום אל הזרם, כמו מליון נחלים קטנים לתוך נהר גדול שנשפך אל הכיכר – כל אחד מגיע ממקום שונה, מצויד בעזרי ריצה שונים, עם מטרות שונות, עם חיים אחרים – אבל כולם הולכים לרוץ יחד, כולם מתאספים למטרה אחת היום בערב – ואותי זה פשוט מרגש. גם התגובות ברחוב לא מאחרות להגיע, ולהפתעתי הן ברובן חיוביות. "כמה אצנים יש אצלנו בשכונה", "איך תל אביב השתנתנה, איזה כיף שיש אירועים כאלה" וכדומה. תל אביב באמת השתנתה בקטע הזה. אני שמח לגור כאן.
בנקודת הזינוק יש הפנינג אחד כדול ומאורגן היטב. קצת מוזיקה, קצת דיבורים, הרבה אנשים. המון אנשים. מתיחות, קפיצות, חיוכים. יש שעה לשרוף וזמן לחשוב על המירוץ. בהתחלה אני מנסה להרגע לקראת הזינוק, להוריד דופק, אבל אח"כ אני מחליט פשוט לנסות להנות מכל הקטע. בשביל זה באתי, לא?
הזינוק עצמו מחולק לשלושה מקצים – מקצוענים (35 דקות ומטה, לפי תוצאות עבר), מהירים יחסית (עד 55 דקות) ומעלה. נראה לי שב10,000 איש אפשר היה לחלק טיפה יותר (במירוץ 8 ק"מ במנהטן לפני כמה חודשים בערך 1000 איש היו מחולקים ל6-7 מקצים) אבל זה לא נורא. אנשים שומרים על המקום שלהם, לא דוחפים יותר מדי, לא נדבקים יותר מדי.. אבל חם.. חם ולח. אצנים הם עם טוב.
ראש העיר מדבר (קצר ולענין!), מנכ"ל נייקי ישראל מדבר (קצר, לענין ומרגש! כולל "תגידו שלום לאנשים סביבכם..") יש הופעת מתופפים שמקפיצה עוד קצת את הדופק ונותנת את הפוש האחרון (כולל מישהו על טרפז או משהו כזה שנראה כאילו הוא מנסה לברוח או לצאת מהתסבוכת שהוא נכנס אליה יותר מאשר רוקד), ופתאום לפני שאני מבין – אנחנו מזנקים.
לא הייתי אף פעם בזינוק כזה גדול. אני אמנם כמעט בראש הקבוצה (יחסית) – אבל זינוק של 10 אלף איש הוא זינוק מרשים. המוני אנשים סביבי, הדופק גבוה והנשימה קשה. מתברר שקושי הנשימה של התרגשות תחילת המירוץ בריצה קשה יותר ממה שאני מכיר מהאופניים, אבל אני נכנס לקצב די מהר, רץ ומדלג בין אנשים כדי להגיע קדימה. יושב על דופק 170, או קצת יותר, פחות מ4 דקות לק"מ, מרגיש טוב.
די מהר אני כבר בתוך הריצה, עדיין מרגיש טוב, אבל הדופק ממשיך לעלות ולעלות ואני לא מצליח להרגע ולהוריד אותו. ב175 לקראת ה180 אני מנסה להרגע. 40 דקות אני יכול לסבול עם דופק כזה, אבל זה יהיה קשה, במיוחד בחום ובלחות האלה, ועוד עם חולצה (בקייץ אני רץ בלי חולצה). עוזר לרוץ עם עוד אנשים מהירים סביבי, אני נזכר בימי החמישי שלי, ומתעודד. מרגיש מוכן. חושב על הכאב שהולך להגיע אבל מסיט את המחשבות משם. זה יגיע, לא צריך להקדים.
הדופק ממשיך ועולה, ואני כבר ב185. כאן אני מצליח להתאפס, איפושהו בק"מ הרביעי, ולהשאר בערך ב185-188. אני שומע קבוצה מגיעה מאחורי בקצב טוב, והפייסר של ה40 דקות מגיע עם עוד עשרה אנשים. הבחור חזק מאוד וגם הוא מתאמץ, אבל הקצב הקבוע שהוא רץ מאוד עוזר ואני נדבק לקבוצה הזו. הדופק נשאר על 188 ומעלה מכאן בערך עד סוף המירוץ, והנה, כבר לא צריך לדמיין – הכאב כבר כאן. כמה אני שמח על ימי חמישי של כאב, ואני מרגיש בסדר גמור עם הקושי. כואב, רע, אבל אני מכיר את הכאב והרוע הזה.
איפושהו לקראת הקילומר השישי הפייסר והקבוצה שלו עוזבים אותי וממשיכים קדימה, ואני כבר לא מצליח להצמד. אני מוצא לי מישהו שרץ די קבוע בסביבות ה4:10, ונשאר איתו, מרגיש כאילו שאני נח. אחרי התאוששות של קילומטר אני מנסה אפילו קצת לדבר איתו אבל הוא מאוד מרוכז, ואני די עייף אז אני לא מתעקש. עוד שלושה קילומטר.
בכלל הקילומטרים האחרונים (או יותר נכון, 7-9.5) עוברים לי מטר אחרי מטר. אני בריכוז מלא, לרוץ נכון, לנשום נכון, קצב מקסימלי שאני עדיין יכול להחזיק ב10 דקות הקרובות. לנשום. דופק. קצב. צעדים. לנשום. אני מוצא את הפייסר הבא שלי, מגביר מהירות קצת, עד שהוא מתעייף ואני עובר לבא בתור. לאט לאט מתקדם. סימון ה7 ק"מ עובר, ואז 8, ופתאום זה 9 ואני כבר רואה ושומע את הסוף. חשבתי שב9 אני אתחיל ספרינט אבל זה מוקדם מדי, אני מגביר עוד קצת אבל משאיר רזרבה, מוצא את הפייסר האחרון ורץ לידו, מחליפים מבט וברור לי שזה מישהו שילחם איתי עד הרגע האחרון. מושלם.
9.5 ק"מ ויריית הפתיחה נשמעת לי בראש. אני מסתכל על השותף החדש, החבר הטוב החדש שלי, ואנחנו על אותו הגל. "ספרינט עד הסוף?" אני שואל. "ספרינט" הוא עונה, וסף הכאב מקבל מדרגה חדשה. דופק של 190 נשאר מאחור, אני כבר לא סופר מטר אחרי מטר כי אין לי תחושה של זמן ומרחק, רק כאב ומטרה, ובאיזשהו שלב גם הכאב קצת נעלם. נראה לי שיש עומס יתר במערכת, אבל עוד דקה זה נגמר אז אני מתעלם.
קשה לי, ואני מרגיש שאפילו ה500 מטרים האחרונים היו רחוקים מדי בשביל ספרינט, לרגע אני מאט והחבר החדש שלי מתחיל לעקוף, אבל אז גם הוא מאט, ואני קיבלתי את כל המנוחה שהייתי צריך, את כל הדחיפה שהייתי צריך. אני מגביר, אפילו שאני לא חושב שזה אפשרי, נושם מהר יותר, מרים יותר את הרגליים, ופשוט נותן את הכל. אני עוצר בקו הסיום או על הריצפה.
(דופק באדום, מהירות בסגול):
האמת? לא יודע איך זה נראה אבל זה הרגיש כמו הספרינט של החיים. לפי הגרמין הגעתי ל24.4 קמ"ש, שזה די מהר, ואני פשוט עף בין אנשים, 50 מטר לסיום. מצליח להעיף מבט בדופק ורואה 199… ואז מסיים. סיימתי, ולא אכפת לי מה ומי ואיך, אני מרגיש שניצחתי, והרבה הרבה בחילה.
החגיגה וההפנינג אחרי המירוץ נהדרים, ההרגשה שלי נהדרת. האימונים עבדו טוב, הקצב היה מעולה, הייתי מוכן, והכי חשוב – נלחמתי. כמו בימים הטובים, כמו פעם, נלחמתי. אין מאושר ממני.
סיכום קל: סיימתי מקום 76 (56 בקטגוריה גברים כללי) ב40:36.55.
4:30 בבוקר, הכל חשוך, אבל אני מרגיש בטוח. החושך קיבל אותי אליו, ואנחנו מחוברים. אני רוכב לבד, ומקשיב לשביל, לגלגלים, לנשימה שלי, לקולות היער שנשמעים רק בלילה. פתאום מרחוק אני שומע את קריאת התרנגול, שמודיע כאילו לי על תחילת בואו של הבוקר, ואני יודע שחציתי את החושך, ולא נכנסתי אל החשיכה. היו רגעים קרובים, היו רגעים קשים, אבל את חצי הדרך כבר עברתי, אני מרגיש טוב, אני מרגיש שמח ואני עדיין שלם. הכל כואב לי, ואני מצטער בשביל כל מי שאני מכיר שלא יכול להרגיש את מה שאני מרגיש עכשיו.
אבל אולי כדאי להתחיל מההתחלה, אם אפשר לקרא לתחילת המירוץ, לפני 12:30 שעות, התחלה. הרי זו רק נקודה כלשהי בדרך, בין הזמן שהתחלתי לרכוב, לרוץ, לעבור לרכיבת שטח, להתחיל להגדיל נפחים, להתאמן ברצינות, לעבור לסינגל ספיד, להבין שהעיקר זו הדרך ולא המטרה, לשמוע על תחרות של 24 שעות בארץ, סוף סוף, ולהשתגע סופית בהרשמה לסולו על סינגל ספיד (כאילו היתה ברירה אחרת).
המירוץ מתחיל בריצה, 200-300מ' או משהו כזה, שכל בריוני הרכיבה מתקשים לקבל. ההבדל הוא בעיקר בראש, אבל ריצה של 3 דקות קשה להם. לך תבין אנשים. לי כמובן זה עוזר להשתחרר ולהרגע, אז אני נהנה כמעט מכל רגע. מגיע אל האופניים, מקבל המון נשיקות עידוד (אורית, אמאבא), עולה על האופניים ומתחיל לרכוב. הריצה עזרה להשתחרר ולהרגע? הצחקתם אותי.
רכיבת נפח כמו 24 שעות נמדדת בזהירות ובכוח המחשבה. הרוב בראש, השאר בשרירים. כולם. אז את הרכיבה אני מתחיל לאט לאט. אין לי מד דופק, ואני רוכב לפי ההרגשה. אני מייד מרגיש שהלחץ בצמיגים גבוה מדי (קצת מעל 40PSI), מה שמתורגם מיד לכאבי גב וצוואר. העובדה שהכתף שוב נתפסה לפני המירוץ (פגיעה חוזרת) והידיעה שהדלקת הכרונית בכתפיים הולכת לחזור לא ממש עזרו למצברוח, אבל הכל בראש – והיום אני מאושר.. לפחות בנתיים.
אילן מגיע מאחור, ושמאי איתו. מי ידע שהתמה הזו תשאר לשאר המירוץ. אבל בנתיים אנחנו רוכבים יחד, כולם רגועים, אילן מנתח את המסלול (כמה לא צפוי) ושמאי מדבר על תוכניות. בסוף העליה מגיעים למישור, ושמאי נעלם כאילו כלום. אילן ואני מבינים את המשמעות האמיתית של 29″ בתחרות הזו, ובשביל אילן יכולה להיות רק משמעות אחת: מרדף. הוא אץ לו רץ לו, ואני ממשיך בשלי.
בשוונג הראשון החלטתי לתת 3 סיבובים, עד סוף המיים, כדי לנסות להספיק כמה שיותר לפני החושך. הסיבובים קצת מהירים, בין 42 ל45 דקות לסיבוב, בלי מאמץ. הכל הולך חלק, ואני מרגיש טוב. אחרי שני סיבובים אני משחרר קצת לחץ אויר מהגילגי הקידמי, ובסיבוב השלישי גם מהאחורי, חבל שהתעצלתי עד עכשיו, אבל הכתפיים הולכים לכאוב בכל מקרה, אז מה זה משנה. שעתיים וקצת עברו, עוד שעה-שעתיים החושך ירד, עוד שעתיים שלוש המאבק האמיתי יתחיל.
אני לא ממש מבין למה, אבל אני ממש מאושר. הצוואר צורח, הכתפיים כואבות, העיניים מלאות אבק וזיעה, וזו רק ההתחלה, אבל אני ממש מאושר. זה לא ימשך הרבה זמן. הסיבוב הרביעי עובר במהירות, ואני עוצר פעם נוספת, לקראת 19:00, כדי להחליף לעדשות שקופות, להתקין את הפנס, ולצאת לדרך. אחרי בהלה קצרה (שנראית כמו נצח, וגם מצולמת ע"י נמרוד בתזמון נפלא) שאני לא מוצא את העדשות, הכל מסתדר, ואפשר להתחיל. אמנם עדיין אור אבל עד סוף הסיבוב כבר אי אפשר יהיה לרכוב בלי העדשות השקופות, ובסיבוב הבא כבר הפנס ידלק. המאבק מתחיל.
קשה לי קצת עכשיו, אחרי יומיים של מנוחה, לזכור בדיוק מה מתחולל אצלי בראש במאבקים פנימיים כאלה. אין ספק שיש סבל, ואין ספק שקשה. אני נמצא כאן כי אני רוצה, אני חושב, או זוכר במעורפל, אבל לא בדיוק ברור לי למה אני רוצה. נדמה לי שזה קשור ל24 שעות, או לעבור 200 ק"מ על אופני הרים, או לרכוב עם החברה, או משהו כזה. אבל עם החברה אני רוכב כל שישי, אני זוכר את זה, ו200 ק"מ אפשר גם לרכוב בקטעים של שבוע, אז למה בכל זאת אני כאן? אה.. נראה לי שאני נזכר במשהו, זה לא החושך.. זו החשיכה. היא הגיעה. אני רוצה הביתה.
לא סתם הביתה, אני רוצה הביתה עכשיו. לא להפסיק, לא לעצור, אלא ללכת לישון, בלי לחץ, בלי הצורך להלחם, פשוט להתקפל ברכב ולישון. למזלי הרכיבה עוד ארוכה, ויש לי הרבה זמן לחשוב על זה. פחות למזלי, הבחילה חוזרת. כנראה אכלתי משהו לא טוב מוקדם יותר, שכחתי להיות זהיר מספיק, הקיבה שלי גם ככה רגישה, והמאמץ בטח לא עוזר. לא נראה לי שהתייבשתי, אבל חייב להיות ער גם לאופציה הזו, אבל נדמה לי (הכל נדמה לי בשלב הזה, שום דבר לא בטוח) שאם מתייבשים לא מזיעים ולא משתינים, אז אני בסדר בקטע הזה. המחשבות רצות בין לסיים עכשיו, להמשיך בכוח, או פשוט לעצור ולחשוב על זה, עם נטייה כלשהי לכיוון ההפסקה. לקראת סוף הסיבוב אני מקיא ומרגיש קצת יותר טוב. איזה כיף שהגוף יעיל בצורה כזו.
וכאן נכנסת אורית לתמונה, ואולי קצת רקע נוסף על האירגון שלי לתחרות. רוב המתחרים ב24 שעות, בוודאי בסולו אבל גם בזוגות וברביעיות, הם למעשה החבר'ה מהרכיבות קומונה, סינגל ספיד או 4 אינץ' ורכיבות אפיק. אני מכיר את רובם, וכולנו התכוננו, לפחות דיגיטלית על גבי הפורום או האימייל, יחד. כולם הגיעו מאוד מוכנים, עם מלווה, עם כל מה שצריך כפול שתיים. אני הגעתי מינימלי. מה שאני צריך כדי לתמוך בעצמי, בלי מלווה, בלי הוראות, בלי טלפון להתקשר למטה כדי שיחממו לי פסטה. לא שהתנגדתי כשפורטו הציע, ברור שלא, איך אפשר להתנגד.. אבל לא הכנתי מראש. כזה אני – קשה, אוהב קשה, ואם כבר קשה אז אפשר אפילו קצת קשה יותר. תשאלו את כל אלה שניסו לשכנע אותי שכידון רייזר רחב עדיף.
בכל זאת באו לבקר אותי, בזינוק אורית וההורים, אח"כ עד חצות אורית, שחזרה כמו הפנתרית שהיא כבר בבוקר, וההורים חזרו אחה"צ לבדוק שעדיין יש להם בן. אורית נשארה איתי ברגיעים הקשים הללו של השבירה, קפצה איתי לשירותים לשטוף פנים, ואמרה בכנות מלאה (נדמה לי) שמבחינתה, לא ממש משנה אם אני עוצר עכשיו, או ממשיך. הכל טוב. הכל טוב. בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע. ברור שאני ממשיך, מה. אבל טוב לדעת שיש כזו אורית בסוף הדרך. משהו עושה לי טוויסט בראש, וההתלהבות חוזרת. אני עושה עוד סיבוב אחד עם פורטו ואופיר, שמלמדים אותי משהו על רכיבה מתונה ואיטית, והבטריה בפנס נגמרת.. אני הולך לישון לשעתיים שלוש, משחרר את אורית הביתה לנוח גם.
אין לי אוהל, ובטח לא הכנתי מזרון. זו ממש טעות של מתחילים, המזרון, אבל זה מה יש. אני עייף מספיק להרדם על הדשא בתוך האוהל של יניר, אומר לו שאני רוצה לקום ב2:30, מכוון שעון ליתר ביטחון והולך לישון. מנסה בכ"ז. שומע את אילן מגיע, מתכנן וזומם את המשך הדרך עם יניר, שפשוט מקדיש את כל כולו לעזרה לאילן. מדהים הבן אדם הזה, פשוט מדהים. אם אתם צריכים עוזר ויכולים לגייס אותו, אני ממליץ
בסוף אני נרדם, ישן עד 2:30, שעתיים שינה. מתעורר עם השעון, מיובש כולי, לא רוצה לקום אבל אני כבר שם. מילא לא יכול לחזור לישון בלי לשתות מיים והבקבוקים בחוץ, אז אני יוצא לשתות. איזה קור! איך אפשר לצאת לרכוב ככה? וביננו, מה תזיק עוד איזו שעת שינה? אני חוזר לשק"ש ומנסה לישון. איזה לישון איזה בטיח, רגשות אשם, או איך שלו תקראו לזה, לא נותנים לי מנוחה. ואני לא באמת עייף כבר, הבחילה עברה, ולמעשה, אני מרגיש אפילו די טוב (אלק). עוד רבע שעה עוברת ככה, ואני יוצא מהאוהל. ההגיון, שמצליח לחזור לרגע אחרי השניה (ולומר שלום להמשך היום) אומר לי שרק עכשיו קר וקשה, והקטע הוא להתחיל לרכוב ואז יהיה קל יותר. פורטו ואופיר עדיין ישנים, ואני יוצא לדרך לבדי, מה שמתבררת כהחלטה נבונה מאוד. גם ההגיון צודק, והרכיבה באמת קלה יותר, ולא באמת קר כל כך.
שני דברים מענינים קורים לי ברכיבת לילה, שני סיבובים לבדי. הלקח שלמדתי מצוות הלילה נלמד היטב, ואני רוכב לאט יותר. 50-55 דקות לסיבוב, בלי לחץ, בלי להתעייף. הדבר השני הוא שאני מתחיל להקשיב לדממה, לעצמי, ליער. אני נהנה, או אפילו, מתחיל להנות, באמת. באופן כלשהוא שונה מהדרך שבה נהנתי בתחילת הדרך. משהו יותר שלו, יותר פנימי, הרבה פחות לחוץ. שום דבר לא משנה כמו ההנאה שבפנים. זה הקטע שבו אני באמת עצוב בשביל כל מי שלא רוכב כאן היום, בשביל מי שמפסיד את כל זה. זה הקטע שבו אני יודע שכדורים כימיים הם רק חיקוי של הדבר האמיתי. אני מרגיש כאילו אני על כדורים. מאושר ואוהב את כולם, חוץ מהאבנים על המסלול, כי גם לי יש גבולות.
בסוף הסיבוב השני אני למד שצוות הלילה התעורר ויצא לסיבוב גם הוא, אני מתחיל סיבוב מהיר נוסף, משער שאני מהיר קצת יותר ושגם ההפסקה שלהם ארוכה יותר, ואכן צודק. אני מצטרף אליהם בהקפה השנייה שלהם והשלישית שלי מאז השינה. התרנגול כבר קרא, הבוקר מתקרב, ובסיבוב השלישי השמש זורחת. וואו, כמה רציתי לראות את השמש הזו, כמו הוכחה שיותר מחצי מירוץ עבר. ב8:00 מתחיל מירוץ הבוקר (8 שעות) ואני מת לראות את החברה האלה מתחילים, רעננים וחזקים מאיתנו, אבל עם כבוד לאלו שהיו כאן כל הלילה. הרבה דברים אפשר לומר על חיות הXC (ממתי 8 שעות זה XC?), על חוסר הנימוס, על הקיצורים בשבילים, על חוסר הנכונות לנסות משהו חדש כמו 24 .. אבל דבר אחד אי אפשר לומר: שהם לא נותנים כבוד. ל24 שעות, לסינגל ספיד. כל הזמן אתה שומע מסביבך, "כל הכבוד", "בהצלחה", "מלכים". איך שאני שמח להיות מהזן הזה, של רוכבי האופניים. איך שאני גאה.
אם כבר הזכרתי את רוכבי ה8 שעות, דבר מענין ששמתי אליו לב, אולי משהו קטן אבל עדיין משהו שמסביר את ההבדל הנפשי, התפיסתי, בין רוכב 24 לרוכב 8. במשך 17 שעות רכבנו על הסינגל העליון בתחרות, פעם אחר פעם, אחד אחרי השני, כמו ילדים טובים, נטחנים באבנים וכואבים, אבל רוכבים את הסינגל. שעה אחרי שה8 שעות החילו לרכוב, כבר היו קיצורים מחוץ לסינגל. לא משהו מטורף, לא רמאות או משהו כזה – אבל עניין של עקרון, של עוד שתי שניות שמישהו הרוויח בתוף המירוץ הגדול הזה.
השעות כבר מתחילות להספר אחורה, ומשום מה זה משנה את הכל. הרכיבה הוא אותה רכיבה, האנשים אותם אנשים, המסלול רק טחון ונורא יותר מאתמול, אבל הכל יותר קל. כשאני רוכב לבד אני משלים סיבוב ב50 דקות ופחות, ולכן אני משתדל לרכוב יחד עם אנשים אחרים. לאופיר הברך כואבת ותמיר מחליף אותו בצוות (שיקרא מעכשיו צוות יום). כולנו באותו ראש, רכיבות איטיות, הפסקות לא ארוכות אבל לא קצרות בטירוף. המטרות משתנות עם הזמן, בהתחלה תמיר רוצה להגיע ל250ק"מ, אני ל200ק"מ, ופורטו לרכוב עוד, אח"כ תמיר דואג שאני לא אחליף אותו במקום השלישי, אני רוצה לרכוב עוד, ופורטו רודף אחרי ה200 שלו. בסוף כולנו מצליחים.
אולי זה הקסם במירוץ הזה, של 24 שעות. כולם מצליחים. אי אפשר להפסיד באמת, כי איך אפשר להגיד שלא הצלחתי? האם יכולתי להגיע למקום השלישי? אולי. האם יכולתי יותר ק"מ? עוד סיבוב, שניים, שלושה? אין לי ספק. האם יכולתי להתארגן טוב יותר? ברור. האם יכולתי להנות יותר? אני בספק רב. עוד קצת הנאה והייתי יושב במקום עם חיוך ענק על הפנים.
ב12:00 כבר מתחיל להיות חם מדי. ניסינו לדחוף כמה שיותר סיבובים לפני הבלתי נמנע. פורטו לוחץ על עוד שני סיבובים (הוא ב14), תמיר ואני מתרצים לעוד אחד. את שלנו כבר עשינו, ובחום הזה אני לא אוהב לרכוב, זה לא נראה לי נכון. פורטו המלך דובק במשימה שהציב לעצמו, ועושה עוד סיבוב אחד, בשיא החום, לבד. הוא סוגר 16 סיבובים, ו200 ק"מ של רכיבה. אף אחד לא יכול להפסיד כבר אמרתי?
זהו, המירוץ שלי נגמר, ועוד שלב, עוד הרפתקאה, הושלמה בהצלחה. אני עדיין שמח, יומיים אחרי, כשאני חושב על המירוץ הזה, ועדיין אוכל כאילו עוד רגע אני הולך להתעלף.
אחרי כל המחקרים, הקריאה, ההכנה, הגיע הזמן לשבת ולחשוב על תוכנית התזונה לתחרות. כמה פרטים שיושבים אצלי בראש כשאני מכין תוכנית:
אני לא מאמין בתוכנית קבועה מדי. אני מאמין שתוכניות משתנות בזמן אמת.. – ולכן בעיקר מכין כללי בסיס (guidelines) שאותם אנסה לשמור.
אני צריך לשתות הרבה – אני נוטה להתייבשות. התוכנית תכלול 750מ"ל לשעה.. שזה קצת גבוה. צריך להזהר לא לשתות יותר מדי כמו שעשיתי בVC.
אני מאבד הרבה מלח, באופן טבעי, בדוק ע"י רופא. תמיד הייתי.
יש לי קיבה סופר רגישה. אני אנסה להתרחק ממוצרי חלב (למרות שיש גבינות צהובות, קוטג', ויוגורט שאם מישהו יכול לאכול תוף כדי אז הם מקור מעולה לחלבון).
מאותה סיבה, אני אנסה לצרוך כמה שפחות שומן וחלבון בבת אחת.
המטרה היא לאכול בקצב קבוע, למרות שלכאורה קל יותר לאכול יותר בהפסקות. במקום זה, אני אנסה לצרוך אותה כמות של קלוריות עם אחוזי חלבון יותר גבוהים בהפסקה, עקב הסיבות הנ"ל.
רוב האוכל שלי הוא כימי – אין כאן משתנים של קלוריות, אחוזי שומן, אוכל מקולקל וכדומה. אני יוע למה לצפות.
עקב נסיון העבר – כמה שיותר ג'לים, פחות ברים.
מבחינת קלוריות – לנסות בערך 250 קלוריות לשעה. 80% פחממות, קצת שומן, 10-15% חלבון.
האוכל העומד לרשותי:
POWERGEL – יש מחסור כרגע, לא ברור לי כמה יהיו. בכל מקרה, מדובר על 100 קלוריות לערך. 0 שומן וחלבון (לכן קל לי לעכל. אבל צריך גם חלבון.) 45מ"ג סודיום, ועוד קצת ויטמינים.
POWERBAR – גם אין לי הרבה. בערך 220 קלוריות, 10 גרם חלבון לחטיף (16%), 2.5 גרם שומן (4%) ועוד כל מיני הפתעות.
חטיפי NUGO – לא ממש קבועים, תלוי בטעם, אבל בערך 180 קלוריות, 2.5 גרם שומן, 150מג סודיום, 11 גרם חלבון (פחות קלוריות מהPOWERBAR, ויותר שומן וחלבון.. לכן הם גם טעימים יותר, למרות שאילן טוען אחרת)
משקה איזוטוני גטרוגייד – משתנה משום שאני תמיד מפספס בכמות פה ושם. אני מכוון להכין שקיות מדודות להכניס לשקית שתייה, אבל אין לי מספיק נסיון עם המשקה הזה לצערי.. בליטר יש בערך 450 קלוריות, 380 מ"ג סודיום, 270מ"ג פוטסיום, 0% שומן וחלבון.
פירות יבשים – לפי הטעם, בעיקר בשביל המצברוח, יתן לי קלוריות ושומן
שקדים מלוחים – אותו עקרון – רק יתן לי גם מלח
מרק עוף – בערך 116 קלוריות למנה, 11% שומן (ואוו!) 90 מ"ג סודיום, 4 גרם חלבון וכל מיני ויטמינים.
עוף בגריל, ללא עור – 230 קלוריות, 12% שומן, 560מ"ג סודיום 40 גרם חלבון.
בזמן רכיבה אני בונה על ג'ל או חצי בר (100 קלוריות, 45-70 מ"ג סודיום, בלי חלבון ושומנים לג'ל או 5 גרם חלבון לבר) + אזוטוני (200 קלוריות, 300 מ"ג סודיום, בלי שומן ובלי חלבון) לשעה. + כדור מלח (סה"כ בין 700 ל1000 מ"ג סודיום). נוצר מצב שיש לי פחות מדי חלבון אם אני לוקח ג'לים ופוטנציאל בעיות עיכול עם הבר. אני אתחיל עם הבר לאחר כל הפסקה, יעבור לג'ל לקראת ההפסקות הבאות, ואצטרך לאכול משהו יותר חלבוני ממה שרציתי בהפסקות – אולי פסטרמה דלת שומן, נראה מה אפשר יהיה להשיג בחנות.
40 רוכבים עומדים יחד איתי בקו ישר, 50 מ' לערך מהאופניים שלנו שאנחנו כל כך אוהבים – ששוכבים בשורה ארוכה גם הם. לא נראה לי שיש רוכבים שאוהבים את האופניים שלהם כמו רוכבי סינגל ספיד, יש משהו בסגנון הזה שמאפשר רק לאוהבים אמיתיים להכנס ולהשאר.. קריר ומתוח, כולם מדברים על אסטרטגיות, יחסי הילכים ומנצחים אפשריים, וכולם מדברים על איך הם הולכים לקחת את התחרות בקלות, לשתות ולהנות, משפטים שנראה שכולם, חוץ ממני, שוכחים ברגע הזינוק.
הצופר קורא לנו לצאת, וכולנו מסתערים. הייתי רוצה לתאר בפרוטרוט קטעים מהמירוץ אבל הכל עבר לי ברגע. אלו באמת היו 40 דקות? 6-5 שוטים של טקילה + וויסקי, 2 של בירה (נגמרה השתייה.) ועוד בירה וחצי לפני הזנוק עשו את שלהם וכל הרכיבה היתה לי כמו חלום, חלום שקשה לנשום בו ויש רצון עז להקיא. אבל חלום מתוק.
כל אחד הביא את הכלים שלו לקרב, אילן ברוח הלחימה, אייל בלבוש, והגדיל אופיר עם הנשק הסודי: הבן שמעודד אותו בלהט אבל צועק לשאר המתחרים "אתם עייפים, אתם נראים מאאאאאאוד עייפים". רק זה הרס אותי. זה והנסיון להשאר ישר במסלול. אני כמובן הבאתי את המעודדת המצטיינת של המאה..
לא היה קל..
והיו סיבות טובות, שהרגשתי אז ואני מרגיש עד עכשיו שאני אחראי לכל זה..
דווקא הקטעים ה"טכניים" היו סבבה, הישורת היתה כל כך קשה. באיזה שלב החלטתי פשוט להצמד לרוכבים אחרים, כי את הס"סלים לא ראיתי, וגם זה התברר כטעות כשהרוכב שלפני ואני אחריו המשכנו בלהט החוצה מהמסלול בסיבוב. טוב נו.
אירגון למופת, רוח קרב ורוח חברות שכאלה לא נראו בתחרויות ארצנו. נראה שגם המארגנים אהבו את הרעיון ש"אם יש לכם טענות, תקפצו", וסוף סוף לארגן משהו מאהבה, ולקבל את זה חזרה. נקניקיות נוטפות שומן (או שומן עם קצת בשר, איך שבא לכם להסתכל על זה), עוד קולה ועוד בירות, צחוקים וסיפורי קרב, ונוהגים בזיג זג הביתה, וברי המזל שבנינו יכולים ללכת לישון..
הקהילה גדלה השנה מאוד, ונראה שהיא ממשיכה לגדול, וזו הופכת קהילה אמיתית. איזה כייף! תודה מיוחדת לצלמת, מעודדת, מצחיקה, הנשק סודי שלי.
