מריץ את החיים

מי שמכיר אותי יודע שאני לא חסיד גדול של ויטמינים ומינרלים. אני חסיד של להתאמן הרבה ולאכול טוב (ויודע שצריך לישון אבל לא יוצא). אבל יש מינרלים שאני בכל זאת אוהב ומשתמש בהם, ומדי פעם אני מנסה משהו חדש. אני חותם על מלח (זה המלח שאני רץ ורוכב איתו), בדקתי BCAA וחזרתי לבדוק BCAA אח"כף אבל זה פחות או יותר זה.

לאחרונה אני בודק מגנזיום. ראובן מילמן, שהולך להיות השותף שלי בפיילוט של מירוץ ההרתפקאות הראשון בישראל, ממליץ עליו בחום. הוא דיבר איתי על 1000מ"ג, שלי זה נראה מוגזם אז אני מתחיל בפחות, אבל היעילות של המגנזיום פשוט חוצה גבולות (לפחות זו הטענה): שינה טובה יותר, שרירים תפוסים פחות, ועוד ועוד. התחלתי לחקור את הענין.

בצורה יבשה המגנזיום חיוני ליצירת עצמות ושיניים בריאות, להעברת אותות עצביים ולהתכווצות שרירים. הוא מפעיל אנזימים רבים, ויש לו חשיבות בהפיכת הסוכר בדם לאנרגיה. כמו-כן מסייע המגנזיום לוויסות חום הגוף.  בפעילות גופנית המגנזיום נצרך כאשר מתרחשים תהליכים הקשורים בייצור וניצול אנרגיה, הן במסלולים האנאירוביים והן במסלולים האירוביים. כל הדברים האלה קריטיים, כמובן, לספורטאי. אנחנו מאבדים מגנזיום רב בזמן פעילות בשתן וזיעה, וצריכים להחליף אותו ולצרוך יותר.

המקורות הטובים ביותר למגנזיום הם ירקות עם עלים ירוקים. גם אגוזים, דגנים מלאים, פולי סויה ומאכלי ים עשירים במגנזיום.

באופן כללי התצרוכת היומית המומלצת לא כל כך ברורה, תלוי במקורות שלך, אבל היא מסתובבת סביב ה300 מ"ג לנשים ו400 לגברים, קחו או תנו 50 מ"ג, או אפילו עד 600-700. לספורטאים, במיוחד ספורטאי סיבולת, מדברים על כפול, ז"א 600-800 מ"ג. ראובן, כזכור, המליץ לי על 1000, אז בדקתי מה קורה כשאוכלים יותר מדי.

חיפשתי די הרבה ולא ממש מצאתי. פירוק מגנזיום נעשה בכליות, אז עודפים יעמיסו עליהן עוד יותר. נראה שבאופן כללי הרבה הרבה מגנזיום די נדיר, וסימני עודף נדירים מאד. יתכן באי ספיקת כליות או במתן עודף בעירוי תוך ורידי וסימניו.כאבי ראש, בחילות ודופק מואץ, הפרעות בנשימה ובעודף גדול תרדמת ודם לב. נשמע מסוכן, אבל מכל מה שהצלחתי לקרא, זה די נדיר וצריך לפוצץ במינרל. אני אתחיל ב750 מ"ג בימים של אימון ו250 בימי מנוחה. אם אני מפסיק לכתוב תבואו לחפש אותי.

די מענין, מצד שני, לראות מה מחסור במגנזיום גורם. ההשפעות נרחבות:  חרדה, אי-שקט, רעד, בלבול, דפיקות-לב, דיכאון, עייפות, בחילות, קשיי שינה, אפטיה, קשיי למידה וקשיי זיכרון, חולשת שרירים, התכווצויות שרירים בגפיים ובפנים, עצבנות, רעד בעפעפיים, עויתות קשות בשרירים, הרחבת כלי דם, ירידה במצב הרוח, שינויים בקצב הלב. הרבה דברים מאלה הם דברים שהיו לי בעבר. השרירים אומנם כבר ממזמן הפסיקו להתפס, אבל השאר קיים.

בנוסף כבונוס מיוחד, אלכוהול גורם למחסור במינרל, ועדיף לצרוך אותו (את המגנזיום) בכמויות גדולות יותר אם שותים… מעבר לכמות הרגילה.. אז בשבילי (לפחות בתקופות מסויימות) אפילו חשוב יותר.

בשורה התחתונה מצאתי הרבה מקורות שמהללים את המגנזיום, מדברים על החשיבות שלו לכולם ולספורטי סיבולת בפרט, ומעט מאוד תוכן על חסרונות בצריכה או בצריכה מוגברת שלו. התחלתי לצרוך לפני כמה ימים, ואני אחזור לדווח ברגע שתהינה תוצאות..

הבעיה עם ריצה היא שזה ספורט מונוטוני. מה אפשר לעשות. אתה רוצה לרוץ לפי זמן או מרחק, והזמן והמרחק הם נושא רגיש – בניגוד לאופניים, קצת קשה להאבד ולרוץ 20-30 דקות יותר.. או עוד כמה קילומטרים.. מכיוון שאתה יוצא וחוזר מהבית – התוצאה היא שאתה רץ במסלולים פחות או יותר קבועים.

ואז אתה מנסה לאלתר.

ואחרי שנה נגמרים האילתורים ואתה מתחיל לרוץ קצת בשטח.. אבל עדיין נשאר עם מסלול בית אחד שאותו אתה רץ 3-4 פעמים בשבוע.

על המסלול הזה רציתי לספר היום. 10 שנים של ניסוי ותהייה, בדיקות, חזרות, שינויים ושיפורים, ואני חושב שמצאתי את המסלול הפחות או יותר אולטומטיבי בירקון – בהנחה שאתם רצים כמה עשרות קילומטרים בשבוע במסלול שאחרי הכל מאוד מוגבל, המסלול הזה מציע ענין, סיבובים קבועים פחות או יותר (כך שאפשר לרוץ 8 ק"מ, ואז בתוספות של 3 או 6 ק"מ, לפי הבחירה), יש אתגר, עליות, טכני ומישור, ריצת אספלט וריצת שטח קלה. מושלם, אמרתי?

חתכתי את קטעי ההגעה וחזרה, וככה זה נראה: רצים לכיוון ראש ציפור, ושם הסיבוב מתחיל. יש שלוש וריאציות לסיבוב, ולכן אפשר לשחק בינהן בשביל הענין, הקושי והמרחק:

1. סיבוב פשוט, אספלט, בלי טיפוס – 1.9 ק"מ. כיוון עם כיוון האופניים (נגד כיוון השעון).
2. סיבוב ראש ציפור – מתחילים נגד כיוון השעון, מטפסים את הגבעה בכורכר, יורדםי מהשביל הסלול, מטפסים בכורכר בצד השני, יורדים בשביל הסלול חזרה וממשיכים את הסיבוב. כשמגיעים לגבעה מהצד השני פונים שמאלה, עולים מהשביל הסלול שירדנו בו בפעם הראשונה, יורדים מהכורכר חזרה, וחוזרים לסיבוב, ממשיכים עוד רבע מעגל, ועולים על הגבעה שוב. המסלול הזה עולה ויורד מן הגבעה 4 פעמים סך הכל – מכל הכיוונים, בלי לחזור על עצמכם. סה"כ מרחק: 5.5 ק"מ. טיפוס מצטבר: 170מ'. יפה, לא?
3. הסיבוב המלא: אחרי העליה, ירידה, עליה ירידה מהגבעה, ממשיכים בסיבוב ופונים ימינה לשטח, עוקפים את העצים מימין וחוזרים שמאלה, עולים עליונת קטנה לכיוון גן המשחקים, עוברים את מגרש הכדורסל, חוזרים לכיוון ראש ציפור ופונים חדות ימינה לכיוון גבעת נפוליאון. אתה הגבעה עולים מדרום, יורדים ועולים ממזרח, ויורדים חזרה במערב, לראש ציפור וממשיכים בסיבוב מחלק 2. סה"כ: 6.7 ק"מ וטיפוס של 262מ.

תחשבו על הריצה שהיתה לי היום: 3 פעמים את הסיבוב השלישי. אני כמעט לא מרגיש שאני חוזר על עצמי עקב השונות הרבה, ורצתי 24 ק"מ (כולל הלוך חזור, עם טיפוס מצטבר של 800מ'. מדהים, בשביל תל אביב, פשוט מדהים.

השבוע היה שבוע פורה.. כמה פרוייקטים הגיעו לשלב בשלות מספקת ליציאה לאור, ואני משער שאפשר כבר להציג אותם לקהל. בניגוד לבלוג הטכני, שם אני אתאר את הגישה הטכנית יותר  לפרוייקטים האלה, רציתי קצת להציג אותם כאן גם כן..

גיראפ – ביקורות על מוצרי ריצה – הוא פרוייקט ביקורות מערכת (לא תוכן גולשים) שבא לתת מענה לצורך שלא קיים בעולם הריצה היום – מה טוב ומה פחות טוב. נעליים, ביגוד, משקאות ותזונה, וכו וכו. עולם האופניים מלא אתרים ותת אתרים כאלה. אפילו יותר מדי בשביל לכתוב את כולם. ולאצנים אין כלום. אין ספק שלאופניים יש יותר תוכן ויותר כסף – אבל לנו לא מגיע? נו באמת.  עומר קפלן המוכשר, שרץ מרתון לפני שנה, עיצב ויצר את הקונספט, יחד עם מיכל ואיתי כתבנו את התוכן, ועכשיו זה באויר..

רצים את ישראל – הוא האתגר החדש של זהר ושלי, שמטרתו לרוץ מהחרמון לאילת. במסדרת כל המהפך שקורה היום בספורט בארץ  בכלל ואצלנו בחבורה בפרט, אנחנו מתחילים לקחת משימות קשות ומטורפות יותר ויותר.. והנה זו מגיעה. אני חייב לומר שהרעיון המקורי היה של זהר, אבל מה – שאני אגיד לא? ישר קפצתי עליו. זה הולך להיות יותר קשה ממה שאי פעם עשינו. זה הולך להיות מ-ט-ו-ר-ף.

בגלל עיקובים כאלה ואחרים, לקח לי זמן מאז חצי מרתון המכביה ועד עכשיו לקבל את הנתונים היבשים מהגרמין 405 שלי. בסופו של דבר הזמנתי את הקונקטור האבוד מארה"ב (34$ כולל משלוח, מול 320 ש"ח בארץ), ולקחתי קונקטור מעומר כדי להעביר מה שכבר יש לי במכשיר..

מפת המרתון נראית ככה:

הזמן, כמובן, 1:36, בסביבות 1650 קלוריות, וטיפוס מצטבר של 269 מטר. בשביל ההשוואה, במסלול הרגיל שלי בירקון, שלוקח לי בין 1:45 ל1:49, אני מטפס 740 מטר. הקצב הממוצע היה 4:34, עם ספרינט סיום (ראו סרט) שהגיע כמעט ל2:30.

נראה לי שדווקא הדופק מענין:

חוץ מההתחלה האיטית וטירוף הסיום (שם הגעתי כנראה ל 191) הממוצע נשאר די קבוע בסביבות 174, לא רע בשביל 1:36, אבל גם לא כל כך גבוה כמו שאני רגיל ויכול. החום והלחות הבלתי רגילים פשוט לא אפשרו לתת בראש באמת.

בסופו של דבר קשה לי להחליט אם הריצה היתה טובה, או רק טובה יחסית למצב הטמפרטורה והלחות.. בכל זאת התאמצתי מאוד, נזלתי מיים, והספרינט הסופי של הגיע רק כמה מאות מטרים מהסוף, ולא קילומטר כרגיל.. אבל מהצד השני, אני משער שלכולם היה קשה באותה מידה, ואין ספק שהחוויה היתה פשוט מטריפה.

חצי מרתון המכביה 2009 הוא משהו לא ברור. כמעט לא פורסם, כמעט לא ידוע מחוץ לחוגים הרגילים. אולי זה ככה, אולי סתם התרגלתי כבר למרתונים בהפקה כמו תל אביב ונייקי וכו.. לא יודע.. אבל משהו בכל המרתון הזה לא דפק.

הארגון היה בעייתי מאוד. חוץ מחוסר הפרסום, לא היה באתר כמעט הסבר על המסלול (היתה מפה מגוגל, בסקרין שוט, לא משהו אינטראקטיבי), ואמרו שהזינוק מכיכר העצמאות, ומי בכלל יודע איפה זה. בפורומים נשאלו שאלות רבות על הענין ונותרו ללא מענה – שוב בניגוד לתחרויות קודמות בהן היה צוות או אדם שאחראי לענות לשאלות בפרומים, במיוחד שאלות חוזרות, שמעידות על בעיה אמיתית. על חניה וצורך בחניה בכלל לא שמעו – לא היתה חניה מאורגנת, לא היו חניונים שאפשר היה לחנות בהם. היה פשוט צורך למצא מקום בעיר ולהתחיל ללכת. לאיפה? היית צריך לנחש, כי לא היו שלטים.

אם כבר שלטים, הדבר היחידי שעוד הבטיחו באתר היה, שאם מגיעים מצפון דרך הכניסה הראשית לנתניה או מדרום דרך פולג, יהיו שלטים לאיזור הזינוק. לא היו.

ואפשר להמשיך – איזור הכינוס היה בונקר – אי אפשר למצא את שער הכניסה, לפחות כשאנחנו הגענו הבחור שהיה אחראי עליו.. הלך. הוא חזר אחרי 10 דקות אבל איזו מן התנהלות זו. שרוול הכניסה לסיום התחרות היה סגור הרמטית (לכאורה בטחונית) לשוטרים – שכמובן לא טרחו לעודד, כך לא נתנו אפשרות לשאר האנשים לעודד את הרצים שהגיעו לקו הסיום – פשוט לא היה מקום בצד השני.

והשוס – כמה דקות לזינוק לא הגיע אלוף ישראל בריצות ארוכות עדיין.. הכרוז שאל אם הוא בשטח, והוא לא נמצא. אז עיכבו את הזינוק. הבנתם? הבחור מאחר, אז כולם מחכים. למה? כי זה המרתון שלהם, והוא חבר שלהם, אז מחכים. ככה נראית המכביה 2009. כבוד.

אבל בואו נתרכז בריצה עצמה. המסלול היה מאלף. הכרוז הכריז שנתניה הולכת והופכת לבירת הספורט של ישראל, לא יודע למה בדיוק, ושהמסלול עובר דרך נופים מדהימים, ים ושקיעה, אבל תתרכזו בריצה, הוא צחק. פעמיים הוא אמר את זה, הבדיחה גם תורגמה לאנגלית. הוא צדק, דרך אגב. הנוף של הים, השקיעה וטיפת הבריזה שהגיעה כל כמה זמן היו מראה מלבב ועזרו מאוד ברגעים הקשים והארוכים.

המרוץ עצמו היה קשה מאוד. היה חם, והחות היתה אינסופית ממש. החולצה והמכנס שלי היו ספוגים, ממש ספוגים, אחרי 5 קילומטרים. ההתחלה והריצה על הכביש גם לא עזרו מאוד, והעובדה שמסיבה לא ברורה לא הבאתי נגן mp גם כן הקשתה על כל המרוץ. יכולתי להתרכז אך ורק בקושי, והתרגיל המחשבתי לא היה פשוט – לרוץ מהר, אבל לא יותר מדי מהר, להשאיר כוח להמשך, אבל לא יותר מדי כוח, לא להשבר בעליה, לא להאט, לא להגביר. המחשבות האלה רצות לך בראש כל הזמן. וכשמתחיל להיות באמת קשה (אחרי בערך 8 ק"מ במקרה הזה, עקב הזינוק המהיר) – עברתי למחשבות על קצב. רק קצב. רגוע, מרוכז, תנועת ריצה יפה ויעילה. לנוח תוך כדי שאני רץ, להגביר, לנוח.

אחרי הבלגן של ההתחלה סימנתי שני אצנים עיקריים לעקוב אחריהם. נראה שהיה להם קצב טוב. בחורה לא ידועה ויאיר קרני, אלוף ישראל בעבר ואחד מדמויות המפתח בסצנת הריצות הארוכות בישראל, וגם – חניך של אמא שלי בשומר הצעיר.. הבחורה רצה בקצב יציב מאוד, יאיר רת מהר אבל עצר לשתות בכל תחנת מיים וכך איבד זמן. עקבתי אחריהם מהקילומטר הרביעי-חמישי לערך.

ופתאום – הפתעה. אילן מגיח בשימחה על הפיקסי המדהימים שלו, חמוש במצלמה ומוכן לקרב. הוא מלווה אותי מכאן והלאה, רוכב קדימה, מצלם, קצת אחורה, מצלם, ומקשקש איתי כשאפשר. לא קישקשתי הרבה, התרכזתי מדי בשביל זה, אבל הנוכחות השמחה שלו מאוד עודדה אותי והיה ברור לי שלעצור או לנוח זו לא אופציה. תודה אילן!

למה לעצור אתם שואלים? כשאמרתי שהיה חם התכוונתי לזה. ולח. שני אנשים מתו מהחום היום, בטיולים בדרום. הנשימה קשה, הדופק גבוה. הירידות והרוח פתאום מחיות אותי, וקל לי לרוץ, אבל כשאני עם הרוח אני לא יכול לנשום. אבל לא יכול להאט גם כן – הבחורה ויאיר לפני. עוברים עוד מישהו, ועוד מישהו. בריצות אחרות הקצב הקבוע הוא מפתח. אסור למהר. אם תרוצו בקצב גבוה קצת יותר מהשאר בסופו של דבר תעקפו אותם – כי כמעט כולם מאיטים, ואם תגבירו ותאטו תתעייפו מהר מדי.

הקצב שלי בסוף המירוץ היה 4:35 דקות לקילומטר. לא רע. הדופק היה 174 בממוצע. את הבחורה פגשתי בקילומטר ה17, בדיוק כשקבוצת ילדות קטנות הראו לנו עידוד נתנייתי מקומי, צחקנו ואני המשכתי בקצב. החלטתי להכביר מה17 עד ה20, ואז ממש לתת בראש. את יאיר פגשתי בקילומטר ה19 בערך. בדיוק עקפתי איזה בחור שראיתי קודם מרחוק. התקרבתי אליו בקצב 4:50, אבל כשהגעתי הוא נצמד אלי. העלתי ל4:40 והוא המשיך. הוא פשוט נלחם בי. הדרך הטובה לשבור מישהו במצב הזה היא להגביר עוד יותר, אפילו לחצי דקה. הוא לא היה עומד בזה. אבל אני הייתי עייף מדי, וקו הסיום רחוק מדי. אחרי שתי דקות שרצנו יחד, הוא נשבר בכל זאת ונשאר מאחור.. לכמה דקות. ראובן מלמן הופיע, מתברר שהוא המאמן של הבחור (אלי חדד שמו, אני רואה בתוצאות), והוא מריץ אותו קדימה. יש לאלי עוד כוח, כשהמאמן שלו ליד. אני אומר לראובן שלום, והוא מציע לי להצטרף. אני עובר לרוץ איתם איזו דקה או שתיים, אבל הקצב שלהם פשוט הורג אותי, ויש עוד קילומטר וקצת עד הסיום, אני נותן להם להמשיך. אלי עוקף אותי, בסופו של דבר, ב10 שניות.

אבל בזמן הזה, עקפתי את יאיר. הידד!

עוד קצת, עוד 100 מטר, עוד 200,300 ו400. מתחילים לשמוע את הסיום, את הכרוז, מתחילים לראות יותר אנשים. אני מגביר טיפה ורואה את הסיום… יש מישהו לפני, ואין ברירה – אני מסיים תחרויות בספרינט. נותן את כל מה שיש לי, נטפל בכאב אחר כך.. לא יכול לנשום, לא יכול להכניס אויר, פשוט טס קדימה. מגיע אל הבחור (דורון פרילוק) אבל הוא לא מוותר ואנחנו נותנים פיניש יחד, כל אחד פשוט נותן את הכל. איזה סיום, איזה סיום.

ואז אני עוצר, וזז, ועוצר, לא יודע מה לעשות עם הגוף הקורס רגעית, מה יהיה יותר קל, לעצור או לזוז, ואיך בכלל מצליחים לנשום. התוצאה היא 1:36:30, לדעתי שיא אישי שלי, ואני מקום 32 (!) כללי ו17- בקבוצת הגיל שלי. לא רע בכלל!

כשרצתי את ה80 קילומטר, במיוחד המפגש בפתיחה, הרגשתי שכולם מכירים את כולם ואני לא. ראיתי אנשים מנוסים בתחרויות, יודעים מה קורה ומה עושים, מה מביאים ולמה לצפות. בתחרויות ריצה אני פחות מאומן.. ולכן חשוב לי השנה להתחרות יותר.. סתם בשביל המסביב – להכיר, לדעת, להתנסות. למדתי הרבה בחרות הזו – על מוזיקה, על האפשרות לרוץ ללא חולצה, על חשיבות הכפכפים אחרי הריצה.. על הקושי ועל לסחוב שעה וחצי בכוח. אני שמח מהחוויה, והמאמץ והתוצאה.  היה כיף גדול 

בקומונת הסינגל ספיד נושבות רוחות. לא בהכרח רוחות רעות, אבל יש סימני שינוי קלים. חיי הקומונה הקהילתים אינם פשוטים, וכמנהלים וכמשתתפים אנחנו צריכים כל הזמן להסתכל ולהבין מה קורה, מה משתנה, ואיך אפשר לשמור על רוח הקומונה.

אז מה קורה בזמן האחרון, ומה קרה?

הקומונה התרחבה וגדלה, אין ספק. אנשים שהיו הבסיס לקהילה הזו מופיעים פחות, גם באינטרנט וגם ברכיבות, בין עם שהתעייפו מהרוח של המשהו החדש והמגניב ומתרכזים היום יותר פשוט בלרכוב, בין אם התעייפו קצת מסינגל ספיד, ובין אם שלא מוצאים עצמם בתוך הקבוצה הגדולה יותר. זהו אחד האתגרים הקשים ביותר של קהילה – מה קורה למי שהרים אותה כשהיא גדלה דווקא, כשהיא מצליחה.

אפקט שני של גדילת הקומונה שאותו אנחנו רואים זמן רב הוא הרצון של גופים מסחריים לפרסם. תמיד היינו נגד, אבל לאט לאט הגופים המפרסמים מצאו שיטות חדשות וטובות יותר להכנס פנימה – דרך חברים, דרך אנשים "פחות זהירים" שחושבים שזה "רק פוסט בשביל הכיף" או פירגון. את החברים אנחנו אוהבים, הגופים המסחריים יודעם, ובהם נעשה הכל שלא לפגוע, ואז פוסטים מסחריים חודרים פנימה. זהו הפסד שלנו בכל מצב. אם אנחנו לא עושים כלום אנחנו פוגעים בקומונה ומאפשרים פרסום, אם אנחנו עושים משהו אנחנו פוגעים ברוח הקומונה החברית.

ומה עוד קרה? אייל, המנהל את הקומונה מראשיתה, החליט לפתע לפרוש. לא שמשהו השתנה – לא הסכמנו להודעת הפרישה, כי אנחנו אוהבים אותו יותר מדי  אבל יש לזה אפקט.

אז מה היה לנו? קומונה שגדלה, גרעין שמאבד את עצמו, ומנהל שחושב לפרוש, ובין אם עשה את זה או לא, הוא הודיע על זה. רוחות נושבות בקומונה.

אני מסתכל על פורום ביקורת מסעדות שמתבסס על מסעדות וביקורים בהן, פופלרי בטירוף ומלא, פשוט מלא, בנסיונות מסחריים לפרסום. בכניסה לפורום יש הודעה חד משמעית באדום: "פורום זה אינו מיועד לפרסום מסעדות, שירותי מזון וכו'. פרסום יותר בלוח המודעות בלבד, הודעות על גבי הפורום יימחקו לאלתר.

אתם מוזמנים לשלוח הודעות על מבצעים, פתיחות, מנות חדשות וכו' לכתובת האי-מייל:bikoret@tapuz.co.il

[אם חשבתם שאנחנו מיליטנטים, אתם צריכים לראות מה קורה שם שיש חשד לפרסומת. אמנם שם השוק יותר גדול ויש פחות היכרות אישית של המעורבים, אבל כך צריך פורום לא מסחרי לנהוג.]

אני לא יודע. אולי אנחנו נלחמים קשה מדי על משהו שלא חשוב מספיק לאנשים. בקומונות אחרות לא נלחמים על זה ואין בעיה, הקומונות פורחות. אולי. אבל האופי שאנחנו מצליחים לשמר בקומונה הוא חד פעמי – פירגון, אהבה, חברות. אני לא רואה את זה במקומות אחרים, לפחות לא כמו שאני רואה אצלנו, ואת זה אני מאוד רוצה לשמר. אין עוד מקום עם אירועים ורכיבות קבוצתיות כל כך חסרות תחרות ומלאות חברות, פשוט אין.

ומה עושים מכאן? מנהלי קומונה יכולים להשפיע הרבה, אבל אלה הקומונרים עצמם שמחליטים. האם מה שיש לנו טוב מספיק? האם רוצים לשנות אותו? האם נשתנה כי יש לחצים מבחוץ? או שלא. אם כולם רואים את הקומונה ואוהבים אותה כמו שאני רואה ואוהב, ישארו ולא יתנו לרוחות להשפיע. אם לא, אז לא.