קטגוריה: אולטרה

כתבתי והסברתי בעבר על אימון יתר, אבל לפעמים לכתוב ולדעת לא גורם לך להיות חסין – אבל זה כן נותן לך את אותה השניה, את הרגע החשוב הזה, לפני שאתה פוסע מעבר לגבול שעליו משלמים הרבה.

מה היה?

הפרו ספורט אולטרה, שמתקיים עוד שבועיים, לא מגיע בשבילי בזמן כל כך נוח – בקושי הצלחתי להתאושש מרצים את ישראל, להספיק למרתון טבריה, שם רצתי את אחת הריצות המהירות והקשות שלי לטווחים שהיום אני קורא להם בינוניים, מה שלאורך זמן, באימון לאולטרה, אולי היה מוטעה. התאוששות איטית עד אמצע ינואר לא השאירה לי הרבה זמן לריצות הארוכות באמת. ונשארתי קצת לחוץ.

וכך מצאתי את עצמי רץ 45 ק"מ, עם טיפוס של 1000מ, ושבוע אחרי רץ 60 ק"מ וכמה מאות מטרים נוספים לטיפוס – שבועיים לא פשוטים כלל. בשנה שעברה, לקראת ה80 ק"מ, אמנם רצתי יותר פעמים אבל לא כאלה מרחקים ובטח לא בכזה קצב, שלמרות שהיה נוח בשבילי השנה, היה שם אותי בשנה שעברה בראשוני המגיעים באולטרה.

התכנון לשבוע שעבר היה כמה ריצות בינוניות של 20 ק"מ, ועוד אחת ארוכה של 40-50 בסופ"ש, ואז להכנס לטייפר.. אבל התקרבתי קצת יותר מדי לגבול..

מהו הגבול

הסימן הראשון שלי דווקא היה משהו שלא הכרתי עד עכשיו: טעם מתכתי בפה לאחר האוכל. התחיל ביום ראשון (והסתיים מאז לאחר כמה ימים) – אבל היה מאוד מטריד. גם העייפות הפיזית, שהתבטאה בעיקר בשינה מרובה (עדיין ללא בעיות שינה) – אבל אותה יחסתי לעייפות רגילה. זו אחת מהבעיות באימון יתר – רוב הסימפטומים הם רגילים למדי לספורטאים – רק השילוב של כמה מהם, והזמן שהם נמשכים – גורמים לנו להבין שאנחנו במצב בעייתי.

הסימן השני היה קושי בשרירי הארבע ראשי – לא כאב, לא שריר תפוס, אלא פשוט חוסר גמישות ונוקשות שריר, לא יום או יומיים – אלא שלושה ואפילו עד חמישה ימים לאחר הריצה הארוכה האחרונה. רצתי קצרה ביום שני בקצב מאוד נמוך, וביום רביעי כשיצאתי לארוכה עדיין השרירים כאבו מאוד – אבל עדיין הייתי על הגבול. החלטתי ללכת על הארוכה בקצב נוח ואיטי מהרגיל – בהחלט לא לדחוף, אבל לנסות לא להעביר שבוע בלי ריצות ארוכות כלל. בסופו של דבר רצתי 26, כמעט ב10 דקות לאט יותר מהקצב הרגיל שלי, ולא היה קל בכלל.

הסימן השלישי, חוסר במצברוח, שינה לא נוחה – התחיל להגיע ביום שלישי. עצבנות, חוסר סובלנות, והתחלתי לחשוד שיש כאן משהו מוכר שצריך להזהר ממנו. בדקתי את התסמינים, אבל לא זכרתי לבדוק דופק בבוקר, וחבל. אני מאמין שהייתי רואה דופק גבוה במיוחד.

ביום שישי, כמעט שבוע לאחר הריצה האחרונה הארוכה, השריר עדיין לא התרכך, ואפילו קצת כאב. ביום שבת החלטתי לצאת לעוד ארוכה בקצב איטי, האחרונה בהחלט לפני האולטרה – אבל המצברוח היה ירוד, השריר כאב, לא נהנתי מהריצה והיא היתה איטית לגמרי. כבר ידעתי שאני מתקרב בשלב הזה לאימון יתר, אז לא לחצתי. חזרתי הביתה, אכלתי טוב, נחתי, ומדדתי דופק בבוקר.

הדופק אכן קצת גבוה, אבל לא יותר מדי. אני על הגבול, אבל העובדה שלא לחצתי השבוע למרות שזו היתה התוכנית השאירה אותי כאן. אני מאמין שהשבועיים הקרובים, שיהיו בסימן טייפר בכל מקרה, יחזירו אותי למוטב.

מה למדתי, שוב

אצני אולטרה רצים על הקצה. אימון וגירוי השרירים כדי להשתפר ולהצליח, אבל תמיד בסכנה של אימון יתר. זה לא נורא להתקרב לגבול, אבל זה נורא מאוד לעבור אותו. התסמינים רבים, וכל אחד מהם בנפרד קורה בכל מקרה לכולנו כל כמה זמן – אבל צריך תמיד לזכור אותם ולשים לב אם הם לא מגיעים בקבוצה.

והלקח הכי חשוב – אתה אף פעם לא מנוסה מספיק כדי לא להגיע לשם, הדבר היחידי שאפשר לנסות – להיות מנוסה מספיק לשים לב בזמן.

המסכמת של האולטרה מרתון. פוסט הטייפר לפני אולטרה במרחקים מדבר על שלושה שבועות של הורדת עומס לפני תחרות אולטרה. יש כאלו שגם מאמינים שלפני מרתון הטייפר צריך להיות זהה. אני לא מאמין בטייפר של יותר משבועיים, ולרוב אני מסתפק בשבוע עד 10 ימים. ובכל זאת, היום רצתי את הארוכה האחרונה לפני האולטרה – 60 ק"מ בטיפוס של 1200 מ', קצת פחות ממה שתיכננתי בהתחלת תוכנית האימונים (75 ק"מ), אבל עם הטמפרטורה והתנאים היה קצת קשה לתת יותר מזה.

5 בבוקר בתחילת העליה לכיסלון, אני עייף אחרי לילה חסר שינה (שלוש שעות, לא ברור לי למה), אבל נחוש לצרת ולעשות את הריצה הזו. הכל מוכן בתיק, כולל כפפות אם יהיה קר מדי (לא היה), ipod אם ישעמם מדי (לא שיעמם), 2 בננות, תמרים, כדורי מלח. חבל ששכחתי את הקרם נגד שפשפת, אני עוד אשלם על זה בסיבוב השני. למזלי בבוקר ביציאה לאוטו היה קריר אז תפסתי חולצת ריצה ארוכה שעכשיו אני לובש, כי לרוץ עם זוג קצרות לא מספיק. פנס ראש וכובע הפוך (כדי שהפנס ישב טוב) ואני יוצא לדרך. 60 הנה אני בא.

השעה הראשונה, בחושך, מוכרת לא מוכרת. רצתי כאן כבר מספר פעמים, כולל 45 ק"מ בשבוע שעבר. אני יודע איפה אני אראה את התנים ורק מקווה שבחושך הם פחדנים כמו באור. כנראה שכן. העליה האימתנית של תחילת כיסלון מרגישה קלה יותר בחושך, אבל הרגליים עייפות מהאימונים השבוע ומחוסר השינה. אני אוהב את זה – האימון הזה הולך להיות פסיכולוגי כמו שהוא פיזיולוגי. המטרה: לרוץ רגוע, לרוץ ללא מטרת זמן או לחץ. לא לספור אחורה ק"מ, שעות, לא לבדוק מהירות. זה לא משנה. לא היום.

כשהשמש מתחילה לזרוח אני כמעט בסוף העליה, והמראה הנגלה לעיני מדהים. כל העמק ירוק, כמובן, אבל ענן ערפל מכסה את כולו (מתחתי), האויר נקי מאוד והנוף, עמק אחר עמק והרים ירוקים – נגלה למרחוק. הכל פורח, והשקדייה הבודדת שפרחה בשבוע שעבר מוחלפת במספר שקדיות ענקיות ומדהימות..

את העליה הראשונה, בערך 500 מטר טיפוס על 11.5 ק"מ, אני מסיים ב1:12 שעות, לא רע. אני מגיע לצובה. היום אני מנסה לשלב קצת הליכות הריצה, לא בגלל שאני עייף אלא, ובעיקר, כדי לחסוך כוח בעתיד. הרעיון אומר שאם נלך לדקה כל שעה וקצת מראש, אפילו שאנחנו עדיין לא עייפים, הרעננות והכוח פשוט ימשכו ליותר זמן. זה, וריצה מאוד נינוחה שמעמיסה פחות על הגוף. אז אני מנצל את הנסיון כדי לאכול את הבננה הראשונה, עובר ליד צובה ויורד למטה, לעמק.

הירידה הראשונה זריזה, ואיפה ששבוע שעבר ראיתי בריכות קרח, היום אני רואה קבוצת איילות. גם היא רואה אותי ומתחילה לברוח, ואנחנו ממשיכים ככה לאורך הגיא בערך 20 דקות, עד שאני עוזב את השביל ואת הנחל ועולה לצד השני, לדרך נוף. אני נזכר בסרט על צייד ההתמדה, שמצאתי באתר על ריצה יחפה, זהו הסרט:

אם אין לכם כוח לראות, הסרט מספר על ציידים בסוואנה באפריקה, לכאורה הדרך בה האדם צד לפני שנים רבות, ע"י ריצה אחרי הטרף עד שזה פשוט התעייף מדי בשביל לברוח או להגן על עצמו, ובכך האדם פיתח למעשה שתי תכונות חשובות: התגברות על הצורך באברי גוף תוקפניים, וכן היכולת לחשוב למרחוק ולתכנן (צריך לרוץ הרבה זמן ולדעת שבסוף יהיה משהו טוב). בכל מקרה, האיילות, למרות שברור שהן רצות הרבה יותר מהר ממני, פשוט לא הצליחו לברוח כי הן עצרו כל כמה זמן להתאושש ואז אני הגעתי.

בכל מקרה הקבוצה הזו, לא רק שהיתה יפה וכיפית לצפייה, היא העבירה לי גם 20 דקות, עד העליה הרצחנית הראשונה לדרך נוף צפונית, החלק המפוני של נחל כיסלון, שיורד במתינות יחסית עד הכביש, בסטייה צפונה שגורמת לי לרוץ עוד 2 ק"מ לערך בחזרה לנקודת ההתחלה – סה"כ 29 ק"מ ב2:42 שעות. אני עוצר לכמה דקות, מחליף מים, לוקח כמה תמרים ואוכל עוד בננה. בשבוע שעבר כשרצתי כאן יצאתי מהאוטו לעוד 40 דקות והן היו 40 דקות קשות (המסלול בכיסלון מתחיל בעליה מטורפת) – ועכשיו אני יוצא לעוד 3 שעות כמעט, ושוב האתגר הפסיכולוגי נכנס לפעולה.

אסור לחשוב מחשבות שליליות. בפוסט שלו על האולטרה מרתון הראשון שלך, קובי מייעץ ל"חדד את ההומור שלך ומחזק את עצמך מנטלית .אנשים שרצים אולטרה מרתון מדברים על כך שהם נהנים , אבל הכיף יכול להיות כיף עגמומי , בייחוד לקראת סוף האירוע", אני לא יודע אם הומור זה הדבר המדויק בריצה לבד, למרות שהוא עוזר, אבל אני מסתפק פשוט בלא לחשוב מחשבות שליליות, בכלל. אם מחשבה כזו נכנסת לראש, בין אם זה זכרון לא טוב, בעיה שמעיבה עלי בחיי היום יום או מחשבה קשה על הריצה (הרגליים כואבות, יש עוד הרבה לרוץ) – אני פשוט מנסה לחשוב על כלום. גיליתי שזה קל יותר מאשר לנסות לחשוב על משהו חיובי. וזה עובד.

אני מתחיל לראות רוכבי אופניים ואצנים אחרים, הרוכבים עולים האצנים יורדים, אבל מתחיל להיות קהל וזה נחמד. להפתעתי העליה מרגישה קלה בהרבה מהפעם הקודמת בשבוע שעבר, וגם מהפעם הראשונה היום, אם כי אני עושה אותה בזמן איטי בהרבה (1:18) – אבל את זה אני רואה עכשיו. בזמן הריצה המהירות והזמן לא היו חשובים. מחליט ללכת ולאכול בננה בירידה, פוגש צמד רוכבים ואנחנו מדברים קצת עד שהם משחררים ברקסים, ואני שוב לבדי, שוב בירידה הארוכה, כל כך יותר ארוכה בפעם השנייה, לעמק.

העליה לצד השני קשה בפעם השניה כמו בראשונה, ואני מתחיל בדרך הארוכה למטה – הדרך ארוכה לא רק במרחק, אלא גם במצב הפיזי והמנטלי שאני נמצא בו, וגם בגלל שלפחות חצי מהדרך היא rolling hills ולא ירידה – מה שרק מחזק את הקושי בסוף בירידה פראית למטה (בניגוד לאופניים, ריצה בירידה היא בכלל לא דבר קל). הrolling hills דווקא עוזרים, השינוי בשרירים ובזוית מקל על הריצה ב2 הדקות הראשונות אחרי השינוי, וכל הקלה נחשבת. אני שם לב באופן מיוחד לתזונה, אוכל קצת פחות כשאני מרגיש מנופח וקצת יותר כשאני רעב – אכילה נכונה ומלאה היא עוד דבר שעלי להתאמן עליו לקראת האולטרה, לאחר שלדעתי בשנה שעברה נפלתי גם בגללו.

המלחמה הפסיכולוגית בקושי הופכת קשה יותר, וקשה יותר להתכז בלחשוב על כלום, אבל כשזה עובד זה עובד כל כך טוב ואני נזכר ברצים את ישראל, איפה שההרגשה הזו הפכה להיות טבע שני. הזיכרון עוזר, ואני ממשיך. הדרך מרגישה הרבה יותר ארוכה, ודווקא כשאני מתקרב ל7-8 ק"מ אחרונים היא הופכת לקשה מאוד – אני לא יודע אם בגלל המרחק שכבר רצתי או שאני לא מצליח להתגבר על הספירה לאחור. ספירה לאחור היא אסון, היא פשוט אסורה, אבל באיזשהו מקום אני יודע שחשוב שאני מתמודד עם זה עכשיו. עוד כמה שבועות זה יהיה קשה הרבה יותר.

בסופו של דבר את הסיבוב השני אני מסיים ב2:52, רק 10 דקות יותר לאט מהסיבוב הראשון – אני מרוצה מהקצב. 58 ק"מ וטיפוס של 1400מ' אם רוצים לדייק, בקצב ממוצע של 5:55. אני רעב, כל כך רעב. מזל שהכנתי סנדויץ.

6 בבוקר, תחנת הדלק של יער עופר (איזור הרכיבה הידוע גם בשמו מרכז מיר"ב), דרום הכרמל.. אני חונה עם הרכב ומביט בחשש בעצים המתנוענעים בחוזקה.. בתל אביב היה קריר אבל כאן זה כבר לא נראה כל כך טוב. אני פותח את אפליקצית מזג האויר באייפון ורואה התראה מזג אויר קשה ביער עופר בשעה 6 עד 8: gusts of wind. אוף.

מעיז לצאת החוצה וחוטף מכה של קור. לא הבאתי בגדי ריצה ארוכים מדי, אמרו שיהיה היום חם יותר מאתמול, שהיה די חמים בזכות עצמו.. חושב שאולי כדאי לחזור הביתה.. כל החושים אומרים לי להמשיך אבל הראש העייף והגוף הקר לא כל כך משתפים פעולה. הזכרון אומר לי שברגע שאני אכנס ליער יהיה חמים יותר, אבל זה רק זכרון, ואני עדיין לא ביער.

לוקח נשימה עמוקה, ויוצא מהרכב. לובש מהר את כל החולצות שיש לי – ממילא אני עם תיק, במקרה הכי גרוע אני אקלף שיכבה ואכניס לתיק. גרבי ריצה, נעליים, ויוצא. מהר, לפני שתעבור ההרגשה.

10 דקות אח"כ אני כבר ביער – רץ במסלול הפרה המתה הראשונה, לפחות עד האמצע, ומשם ממשיך דרך היקב מזרחה, דרך הכרמים והשבילים.. מגיע לחווה, וממשיך עוד מזרחה, מתחת הצוק שמעליו, כמו כמעט כל בוקר שבת שהייתי כאן, מסתובב לו עיט גדול. הטבע כאן ביער מטריף. עיקוף של הצוק מלמטה, לכיוון כרם מהר"ל. הכרמים משתנים לפרדסים ואח"כ לשדות, ואני מזהה את המקום שחזיר בר עצבני וענק חתך את קרן ואותי בלילה של המירוץ האתגרי.. הגדר תוקנה, הבוץ עדיין שם. אין חזיר.

ואז חזרה למרכז מיר"ב עצמו, מקיף את המרכז בשבילים וסינגלים אהובים, רואה רוכבי אופניים ואפילו מזהה כמה. שומע את הבדיחה הרגילה ("איפה האופניים שלך?") שלוש או ארבע פעמים ומנסה תשובות שונות לשאלה, לראות מה הולך הכי טוב. הרבה מאוד "בוקר טוב" בבוקר הזה, ואין רוכב שעוקף אותי בעליה. זה מעודד. דווקא הרבה מטיילים היום, בהתחלה לא ידעתי למה אבל עכשיו אני רואה שט"ו בשבט היום.. הנוער העובד וכמה משפחות נמצאים בכל מקום.

בסופו של דבר רצתי 3:12 שעות, קצת פחות ממה שרציתי אבל נגמר לי המסלול ולא התחשק לי לצאת לעוד שעה כמתוכנן.. עדיין הספקתי לרוץ קצת יותר מ30 ק"מ, לטפס 750מ', ולראות את הסינגלים הטובים ביותר במיר"ב – יום מדהים שם בחוץ היום.. ט"ו בשבט שמח!

החודש שעבר היה חודש התחלה.. הבנתי שהחופשה נגמרה, שיש עונת אימונים לפני.. והחודש זה מתחיל.

לחודש הראשון אני נוהג להתיחס כkick off. הרבה דברים לא יסתדרו טוב כשאני אחפש לי את השילוב הנכון של האימונים, את התיזמונים, את הימים, איך להתאושש ומתי אפשר לצאת בערב, ומתי אסור, כמה כוח באמת יש לי (בראש..) וכו. אז בחודש הראשון אני עדיין סלחני, אבל בכל זאת, זה החודש הראשון שדברים מתחילים להתהוות, וזה אומר.. אימונים קשים.

זוכרים את יום חמישי של כאב? אז הוא כבר לא יהיה חמישי, והכאב יהיה שונה. מכיוון שאני רוכב הרבה פחות ההגיון חייב להשתנות. אני מתכנן שתי ריצות קשות, אחת של אינטרוולים ואחת של ריצה מהירה בשטח, עליות קשות וטכניות. עוד ריצה ארוכה אחת, לפעמים בשטח ולפעמים בירקון, משאירים לי אימון אחד או שניים נוספים "רגילים". יופי, בלי הרבה מדי חזרות..

השנה האימונים שלי מתחילים הרבה יותר מוקדם. אני גם רוצה לשפר את השנה הקודמת, וגם להצליח לעשות 100 ק"מ השנה. כמובן את כל הדברים בדרך. אני לא רגיל לריצות החום האלו.. יש הרבה הבדל בין לרוץ שעה – שעה וחצי בחום (אפילו בערב) של יולי אוגוסט לבין שלוש שעות. מבחינתי יש עוד הרבה הפתעות..

אחרי כמה וכמה ריצות שטח טכניות אני חוזר לריצות ארוכות מישוריות פחות או יותר בימי שבת – עוד חודש וקצת עד האלטרה, מה שאומר כמה ריצות ארוכות, ועוד אחת של 4 שעות, וארוכה במיוחד של 5 שעות. הישורת האחרונה.

הגרמין 405 חזר סוף סוף לתפקד, והעלה לרשת את הכל האימונים שלי מהחודשים האחרונים – סיבה מצויינת בשבילי לחזור ולתחיל לשחק בגרמין קונקט המענין החדש (הגרמין 305 לא עובד איתו). אין ספק שהגרפיקה נראית יותר טוב, נראה איך התפקוד.

מתחיל בקושי – אתמול גיליתי שעליתי כמעט שני קילו, והריצות הארוכות האלה קשות לי בשרירים אבל בעיקר במפרקים של הרגליים.. עד שהם מתחילים להתחמם הם פשוט כואבים. היום, בתוספת של עוד קילו וחצי מיים לריצה ארוכה – זו פשוט חגיגה.

קר בחוץ, הסופה הגדולה (והיחידה עד כה) של חורף 2009 משתוללת בחוץ. יש רוח חזקה ומדי פעם גשם, ואני שוקל אם כדאי לצאת, אבל יודע שאין ברירה. זה החודש האחרון, זה חודש קשה, ואסור לוותר. בסופו של דבר הגשם תופס אותי ארבע פעמים בהתקפות קשות של דקה שתיים, אבל לא יותר מזה. הרוח חזקה מאוד וכמה פעמים אני ממש כמעט עף, אבל זה רק מוסיף ענין לריצה.. אז למה לא.

בסיבוב השני בראש ציפור אני מחליט לנסות משהו חדש, במקום סיבוב של 2.5 ק”מ אני מרחיב את הריצה ל”סיבוב של התחרות” – הכולל את גבעת נפוליאון, ומגלה סיבוב נפלא חדש – לא רק ארוך יותר (4.3 ק”מ) אלא גם, ובעיקר, מענין הרבה יותר – עליות, קצת טכניקה, והרבה מאמץ. לא ממש אימון אולטרה קלאסי, אבל קלאסי לא מדבר אלי גם כך.

הסיבוב המלא, שקצת קשה לראות בו את החזרות על המסלול, נראה כך:

זוהי הריצה הראשונה מתוך הארבע הארוכות האחרונות. אני כבר מתחיל להתרגש. בסוף השבוע הזה יש את הישראמן שממנו אני פורש, אבל ההתלהבות מהאולטה מאוד מחזקת.. זה הולך להיות.. נעים