קטגוריה: מחשבות

אני הולך לכתוב את זה פעם אחת, ולא להרחיב, וגם זה רק בשביל הדורות הבאים ואלו שקוראים את הבלוג בשביל ללמוד.

איש ברזל או לא איש ברזל, אם אתה מתכוון ללכת לריצה ארוכה, ומגלה רגע לפני שיש לך קילקול קיבה, ובמיוחד אם אתה רץ עם רצועת מיים שלוחצת על הקיבה, תעשה טובה ותרוץ באיזור שיש בו שירותים, או שתיקח נייר טואלט.

ולסיום, סיומת:

הזמן מתקתק, האיש ברזל מתקרב, והאימונים לא הולכים כמו שצריך, כבר חודש פלוס. אין לי את הזמן הזה, פשוט אין, ואני מתחיל להיות לחוץ. שבועיים של אימון יתר (או קירוב של), ואז האולטרא שגם הוא כבר היה מזמן..  כמעט שלושה שבועות, ומאז פציעת ספורט והרבה זמן בלי לעשות.. כמעט כלום.

מפתיע אותי שדווקא הריצה חסרה לי. היא היתה שם בסוף כל ערב, עזרה לי להרגע, נתנה לי זמן לחשוב ולשמוע מוזיקה. נתנה לי הרבה כוח והשאירה אותי עסוק. חשבתי שהאופניים יחסרו לי יותר, הרי אני רוכב יותר זמן ויותר ברצינות.. אולי זו האופוריה של הריצה שחסרה לי. אני מרגיש שהפסיכולוגיה שלי נבנתה וחיה על הריצות האלה, ועכשיו כשאסור לי, פתאום יש לי פחות כוח גם לשאר האימונים (מה שיוצר, כמובן, מעגל בעייתי מאוד).

אז מה עושים? ממשיכים בכוח. יוצאים לרכוב כל בוקר. 6:30 בראש ציפור, מסתובבים כמו משוגעים. 6:30 בבן שמן, רוכבים עם חברים, ולפעמים, אולי, ב6 במענית, עם חברים אחרים. יום אחרי יום, אימון אחרי אימון, עד שהרגל תהיה בסדר שוב. ומי יודע, אולי אני אתרגל לסיבובים האלה בראש ציפור.. הגיע הזמן

הדיון התחיל דווקא ברגוע, כשחנוך דיווח על תחרות XC שהגיע אליה עם הSS..  מה שגרם לי לחשוב שאולי באמת התבגרנו מספיק כדי להתחיל להופיע בתחרויות רגילות עם הSS, בלי פודיום משלנו, בלי בלגנים. אנחנו והמכונות שלנו.

כשהקלאסי קיבל את זה כהרמה להנחתה וטען ש"קומונה שסינגל ספיד זה מעיין נכות שיש להתפאר בה בכל תחרות אפשרית", ונפתח דיון בענין, שלא כולו ברור לי, מכיוון שהיתה הסטוריה נסתרת קצת בשבילי עד עכשיו.. אם אני מנסה לסכם את מה שהבנתי, אלו היו המחשבות\טענות:

• הרבה אנשים מתנגדים לפודיום מיוחד לרוכבי סינגל ספיד
• סינגל ספיד צריך לרכוב, ולא לדבר – לא צריל לעשות בלגנים
• לא להיות אליטיסטים – לא צריכה בעיה לאפשר לגיריות לרכוב איתנו, או לחשוב שאנחנו יותר חזקים

אז למה מתנגדים לפודיום? לא ממש ברור לי. שמעתי (משני אנשים שונים) שסינגל ספיד זה לא כמו "נכים" או נשים שמקבלים פודיום משלהם, משום שזו החלטה שלנו לרכוב בלי הילוך. אבל זה נראה לי קצת לא לענין – אולי נעשה פודיום אחד ל10 ק"מ ריצה ול-8? מי שרוצה לרוץ 10 – בעיה שלו. מה ההבדל?

ברור שאני מגזים, אבל לא יותר מדי – לטעמי סינגל ספיד היא קטגוריה שונה פעמים רבות, ולפעמים בכלל לא. תלוי במירוץ, תלוי בסביבה, תלוי באנשים. בתחרויות ארוכות, מרתונים וכדומה – לדעתי זו קטגוריה בזכות עצמה, משום שמרתון היא תחרות של אתגר סיום – ולא אתגר מהירות. המטרה, האופי, הזמן – הכל שונה, ולכן גם הקטגוריות. במירוץ XC, אם אני בא עם סינגל ספיד, אז זה בשבילי בלבד, ואני לא מצפה לקטגוריה משלי – יותר מזה, אני אפילו מעדיף להשתתף כחלק מהשאר, ונראה מה יהיה.

אני לא הולך יותר מדי להתייחס למה שקורה בחו"ל. היו כאלה שאמרו שבחו"ל זה לא נהוג, בלה בלה בלה. זה גם לא נכון וגם לא רלוונטי. תתעוררו חבר'ה – אנחנו לא חו"ל.

ומה בעד פודיום מיוחד?

• להביא אנשים – פודיום לסינגל ספידרים מביא יותר סינגל ספידרים. פשוט. אני לא אוהב שיוכים לקבוצות לרוב, אבל העובדה שכולנו יושבים בקומונה אחת קטנה בתפוז ומפמפמים אחד לשני על תחרויות מביאה הרבה פעמים לתוצאה שהרבה מאיתנו באים. בVC זה אולי לא ממש משנה בכמויות, אבל ב24 שעות פשוט לא היה מירוץ אם לא היתה באה הקבוצה של הסינגל ספידרים.
• לעשות קצת רעש – חלק מהאנשים בקומונה פשוט עושים רעש. פעילים בקומונת אחרות (AM, כביש, טריאתלון וכמובן הקומונה אחות 4″), מוכשרים, ובעיקר – אוהבי בריות. הם באים ועושים שמייח. לא הסגנון שלי אולי, אבל עובדה בשטח. למה לא לעודד? למה להביא רוכבי עילית מחו"ל נראית מטרה טובה אבל לעודד את המקומיים לא בא בחשבון?

הנקודה השנייה מביאה אותי ל..

סינגל ספיד צריך לרכוב, ולא לדבר – לא צריל לעשות בלגנים

זה נראה לי ביטוי לאישיות יותר מאשר ביטוי לסוג האופניים. יש אנשים רעשניים, דברניים, או סתם מושכי תשומת לב (ואני אומר את שלושת התיאורים האחרונים ברוח הטובה ביותר.. שלא תהיה טעות) ויש כאלה שלא. מי שמתחרה רואה את כולם בכל מקום, בטריאתלונים, באופני כביש, בריצה, ובאופני הרים. למרבית הפלא (!) יש אנשים כאלה שגם רוכבים סינגל ספיד. מה הקטע? צריך להשתיק רק בגלל שאנחנו רוכבים שונה? לדעתי דווקא מי שחושב ככה רואה את הרכיבה חסרת ההילוך כדבר שצריך להתייחס אליו אחרת(בייראת כבוד?), ולא מי שמתייחס לרכיבה כדבר שאנחנו פשוט עושים.

על אליטיסטיות וחברים

אליטיזם (לפי וויקיפידיה):

אליטיזם היא אמונה או גישה הגורסת שאליטה—קבוצה מצומצמת של אנשים המחזיקה בייחוד מסוים מצד כישוריה או מוצאה—היא היחידה שדיעותיה או שאיפותיה צריכים לזכות ביחס רציני, או שחברי האליטה הם היחידים הראויים לשלוט. המחזיקים בתפישה אליטיסטית סבורים כי ייחודה של קבוצת האליטה והיותה היחידה הכשירה להחליט ולשלוט צריך להקנות לה זכויות יתר או סמכות מיוחדת, שאינן צריכות לעמוד לבחינה או ערעור על–ידי הרוב שאינו נמנה עם האליטה.

נראה לי אישום קצת מוגזם. אני לא יכול לדבר בשם הקבוצה, אבל אני יכול לכתוב מה אני מרגיש. כתבתי בקומונה:

אני כן מעריך מאוד את החבר'ה שרוכבים כאו בקומונה, שפשוט באים לרכוב חזק, לא כי שופוני, וכאן תרשה לי לאמר על ראש הגנב בוער הכובע, לא מענין אותי מי חושב מה על איך שאני רוכב, אני רוכב הכי חזק שאני יכול, וזה כל מה שאני יכול. אם יקרקעו לי את הטוסיק לא יזיז לי כהוא זה, ואם אני אקרקע טוסיקים אחרים אני אשמח, אבל לא כי הראתי למישהו ולא כי אני נכה, אלא כי הצלחתי.

אני כאן בגלל האופי, לא בגלל הרכיבה. זו אחת הסיבות שאני לא בפורומים אחרים של אנשים חזקים לא פחות. אני כאן כי יש לנו רכיבות מדהימות מאוד (הלינק האחרון לא היה בהכרח סינגל ספידרים אבל היום הם כבר כן..). אין לי בעיה עם הגאווה הזו שאני מרגיש, אין לי בעיה עם הכבוד שאני רוכש להישגים החיצוניים של החבר'ה, לפורטו (מקום 7 בFelt Da Speed Challenge, פעם ראשונה על אופני כביש) ואייל ואילן (שני ושלישי  בסופר D, אני לא מדבר על המרתונים, כי זה מהקומונה השנייה) וכו'. למה צריך להחביא את זה? מה הבעיה בדיוק?

בקשר לרכיבה עם גיריות, מתחילים, קצבים וכדומה: לא הייתי מודע שיש את הקטע הזה. כל עוד לא מגזימים, אני מוכן לרכוב פחות או יותר עם כל אחד. מדי פעם אני רוצה משהו אחר, ואז אני רוכב עם קבוצה סגורה יותר, אבל בשביל זה המציאו החרשה..

ולמרות כל זה..

יש כאן רגשות מעורבים, חוסר הסכמה, מחשבות לכאן ולכאן. יש הרבה קומונות אופניים וספורט, ולא ראיתי והשתתפתי בקומונה שבה חוסר ההסכמה היה אדיב, מכובד, לא אישי, ובמקום כמו המיני ויכוח הזה. אז אני אנסה להפסיק להשתפך אבל המון תודות לאסי שמוכיח שהוא קלאסי  ותודה על הבדיקה העצמית שאתה מעורר.. לפחות בשבילי.

ב19 באוגוסט 2006 כתבתי על רשימת TO DO לזמן הקרוב, מה שמראה שלא תמיד מה שקורה זה מה שציפית..

בנושא ספורט, חשבתי על שלושה דברים:

• לטפס בקיר טיפוס, סוף סוף! – לא קרה, אבל עדיין יש לי כמה ימים עד סוף השנה. טיפוס תמיד היה דבר שהפחיד אותי, לדעתי זה אחד מסוגי הספורט הבעייתים ביותר. נראה..
• לעשות עוד איש ברזל (קל יותר לדבר, צריך למצא משהו כי לא נראה שיהיה השנה בישראל..) – חשבתי שיהיה קשה, במיוחד שלא היה איש רזל בישראל. לא הסתייע לתכנן משהו בחו"ל..
• פריי רייד, בייבי! – הפיספוס הגדול ביותר. מי ידע אז שסנגל ספיד יתפוס כל כך חזק? במיוחד היום, אחרי יום מדהים במנרה אני חושב שאולי הפרי רייד קצת התרחק ממני, והגיע הזמן לקצת קרוס קאונטרי ישן וטוב..

בסך הכל – פיספסתי בהכל (בספורט לפחות). אבל תמיד אמרתי שמה שחשוב זה שיש תוכנת ולא מה התוכנית בעצמה, ותמיד צריך לדעת לשנות תוך כדי..

אין כמו רכיבות הבוקר בירקון. אחרי חודשים ארוכים של עצלות וSS, פתאום לפדל מהר, להרגיש את הדופק עולה לשמיים.. לנשום.. אה.. טוב, אז לנשום זה לא הצד החזק של הירקון. אבל הריאות עובדות קשה.

הרגליים כואבות תמיד. העייפות משתוללת. השבועיים שלושה ראשונים בזמן חזרה לכושר הם קשים, לא? אז הנה זה בא. אבל כל בוקר מחדש אני שמח שיצאתי. בין 40 ל50 ק"מ של רכיבת כביש בשטח.