יש משהו מיוחד בריצה של 30 ק"מ, קשה לי לשים את היד על זה. היא לא ארוכה יותר מאימון אופניים, היא גם לא ריצה קשה יותר מאימון אינטרוולים, אבל משהו בשקט, בקצב הקבוע, ברגיעה שאתה חייב להגיע אליה כדי להשלים 30 ק"מ, וכן – גם המספר העגול הזה – פשוט עושה לי טוב.
הריצה שלי קצת סובבת סביב עצמה, בנסיון למצא מסלול מענין מספיק בתל אביב. אני רץ לירקון, נכנס לראש ציפור, 3 סיבובים כולל עליה של הגבעה פעמיים בכל סיבוב, מה שהופך סיבוב של 1.9 ק"מ לסיבוב של 2.4 ק"מ, ווחשוב מכך – לסיבוב מענין יותר לראש ולרגליים.
כאן מגיע רגע של שבירה – ואני שמח לדעת שבכל הריצה הזו יש לי רק שניים כאלה. אני חושב על הרגע הזה הרבה, תוך כדי, מנתח אותו, שובר אותו לחתיכות, ומבין שהרבה מהאימון הוא לא ברגליים, לא בריאות, אלא בראש – אימון התגברות על רגעי שבירה. זה מוצא חן בעיני, אם זה האימון – איך אני יכול להשבר?
ממשיך לפארק עצמו, לראות קצת אנשים ולרוץ במישור, עוד 30 דקות לערך, וחוזר לעוד 3 סיבובים בראש ציפור. עכשיו אני כבר עייף יותר, ומתרגל ריצת היתאוששות תוך כדי, שינוי קצבים, שינוי מהירות, שינוי גודל צעד, וכמעט ללא האטה אני מקבל קצת כוח. עוד קצת ואני מסיים.
מגיע אל הפנייה הביתה, רואה שחסרים לי 2 ק"מ ל30. לא תכננתי לעשות 30, אלא רק יותר מ25, אז עקרונית אני כבר יכול לחזור.. אבל.. זה כל כך קרוב כבר, ויש משהו כזה מתוק ב30 ק"מ.. אני מחליט לרוץ עוד 2 ק"מ ולסגור ענין.
בניגוד לאופניים, בריצה אני 19.2% מהזמן בעליה, ו22.7% מהזמן בירידה. זה פשוט קשה יותר לרדת, אבל אני חושב שזו טכניקה שאני אצטרך לעבוד עליה.