היום יצא לי לרוץ בבוקר. לרוב אני רוכב בבוקר ורץ בערב, זה מסתדר לי טוב יותר עם האור\חושך\קור\מאמץ גופני (קשה לי לרוץ בבוקר אבל משום מה אין לי בעיה לרכוב בבוקר). ככה זה. לא ביג דיל.
אצנים ורוכבי אופניים מזהים, מתוך הקהל הכללי של הספורטאים, מי רציני. זה משהו בצורה שרצים או רוכבים, בלבוש, בציוד. קשה לי לשים על זה אצבע מדוייקת, אבל כשאתה רואה, אתה יודע. לאנשים האלה אתה אומר שלום, או מברך בנידה קלה של הראש. זה מסוכם, זה כמעט אפילו מקובל. גם את האנשים שמתאמנים בשעות שלי אני מזהה: תחשבו על זה, 4-5 פעמים בשבוע, לשעה או שעתיים, אני נמצא בזמנים קבועים בירקון. אפילו אנשים חלשי זיכרון כמוני באיזשהו שלב תופסים שאת חלק מהפרצופים אנחנו מזהים. והם מזהים אותנו. זה פשוט קורה.
וכך יצא לי לרוץ בבוקר, ושמתי לב לדבר מוזר: אצנים הסתכלו עלי. ממש בחנו אותי במבט ארוך מהרגיל, כאילו אני לא שייך. משהו לא הסתדר טוב. זה לא קרה פעם אחת או פעמיים – בשעה וחצי עברו על פני לפחות 7-8 אצנים רציניים שהשאירו את המבט יותר ממה שצריך.
ואז הבנתי – הם לא מזהים אותי. כמו להקה של כלבים שמרחרחת את הכלב החדש בשכונה, הם מסתכלים לראות מי הפרצוף הזה שפתאום הופיע בוקר אחד בירקון שלהם. מאיפה באתי, לאין אני רץ, כמה מהר, מה לובש, וכו. כל השאלות שמעניינות רק אצנים אחרים.
זה הצחיק אותי מאוד.
מצד שני, אמרו לי שיכול להיות ששכחתי לסגור את הריץ'רץ'. גם נשמע הגיוני.