יום שישי שבע בבוקר, יום רגוע לכל הדעות. פורטו, אילן ואני יוצאים לתכנון של 4 שעות במיטב של מיר"ב. בסופו של דבר אנחנו עושים קצת יותר מ3, אבל שלוש שעות על סינגל ספיד במיר"ב הן שלוש שעות של אמת. והן נחשבות.
הפרטים הטכניים לא משעממים אבל ארוכים מדי בשבילי לכתוב אותם כרגע. היו הרבה עליות, היו סינגלים מדהימים. אביב במיר"ב, אחד הדברים הטובים שאפשר למצא במקום הזה. מצאנו עליות חדשות, הוצאנו את הנשמה בעליות מוכרות, ואני אישית לא ממש דהרתי בירידות וסינגלים אהובים. זה מדהים אותי כמה לא-מהר אני חוזר לרכיבות טכניות, או למגע הטכני האמיתי, אחרי הפסקות ארוכות. לחזור לבסיס זה no brainer – בערך 20 דקות על האופניים ואתה דוהר, קצת פחות מהר אבל לא משהו שמישהו שם לב – כמעט כאילו לא הפסקת.. אבל את אותה עליה שאתה מגיע אליה ב90% דופק ויש סלע גדול לעלות (הינט הינט: שלושת הסלעים בקמיקזה..) אתה פשוט לא מצליח לעשות – ולא בגלל הכושר, אלא בגלל שב90% דופק קשה יותר לכוון, ואני מוצא את עצמי שוב ושוב בשיחים.
אני עדיין מחכה לסרטון מבית היוצר של אילן, אין לי ספק שהוא יהיה מדהים 
אותי דווקא מעניינת העליה בסינגל של השירותים, אותה עשיתי לאט ובבחירת קווים גרוע מתמיד – מענין אותי לראות רכיבה כשאני לא בפוקוס.
אבל אחרי הכל, אין על חזרה לסינגל ספיד ולחבר'ה. ואין על רכיבת בוקר ביום שישי.