כמו שאמרתי בפוסט קודם, הגיע הזמן לנוח. הייתי צריך כמה חודשים של שקט נפשי וגופני לפני תחילת האימונים מחדש, דבר שיתחיל, למעשה, מחר. אבל בנתיים, שום דבר לא אומר שאני לא יכול ללוות במקום להתחרות, ואם כבר ללוות, אז מיטל, שמתאמנת לקראת הטריאתלון הראשון שלה, ומתפתחת (כמו שהאחיינים שלי אומרים) – כאצנית למרחקים ארוכים לא רעה בכלל 
מרוץ הר לעמק הוא מרוץ של 220 ק”מ הנעשה בשליחים – קבוצות של 2 עד 8 אנשים (2,4,6,8) המחלקים את המרחק למקטעים, מעבירים צ’יפ אחד לשני ורצים שעות רבות כדי לסיים. במקביל למירוץ השליחים מתקיים מרוץ סולו של 120 ק”מ, הוא המירוץ שהייתי אמור לעשות אם לא הייתי מחליט לנוח.
מיטל הצטרפה לקבוצת “עמק האושר 3”, קבוצה של 8 איש שהיא מצאה ברשת. הריצה שלה כוללת שלושה מקטעים, אחד באור ושניים בחושך, וזו נראית לי הזדמנות נהדרת קצת ללוות, לתת מהנסיון שלי ולעזור למיטל בהרפתקאה הנהדרת הזו.
רק מילה אחת על המסלול והתחרות: עוד לא ראיתי דבר כזה. 220 ק”מ מסודרים להפליא, מסומנים לכל אורך הדרך (והמסלול אינו בסיבובים!), עם צוותי קישור מעודדים, נחמדים לאורך כל הלילה, אנשים שבהנתדבות (או שאולי בגלל שהם בהתנדבות) באים לעזור לרצים – ורואים את זה בדאגה, איכפתיות ואהבה. כל המירוץ הזה היה מתוקתק ברמות שלא רואים. נהדר. בהחלט גרם לי לרצות לבוא ולרוץ אותו בשנה הבאה.
להיות מלווה הוא תפקיד עם אחריות. אני שם ואני רץ אבל אני לא המרכז. לא משנה מה קורה מיטל חייבת להיות בריכוז שלי. הקצב של, המנוחה שלה, זהירות בלילה, שמירת כוחות, ענין בריצה והסחת דעת אם צריך. אלו הם תפקידו של המלווה. מכיוון שהמרחק לא היה קשה בשבילי גם סחבתי כל מה שהיה צריך ועוד קצת ליתר בטחון: בטריות, מיים, בננות ותמרים, כדורי מלח, פלסטרים וכו. לא משנה מה מיטל היתה צריכה, היה לי לספק.. למזלנו, היא בחורה רצינית – חוץ מכדור מלח שהיא לקחה בעיקר בשביל הענין, היא היתה מסודרת לגמרי, והכל הלך חלק ומהר מהמצופה.
להיות מלווה גם מאפשר לך לראות את התחרות באור שונה. מהצד. מעולם לא ראיתי מרוץ בצורה כזו. למרות שזה לא אני רץ, אני מוצא את עצמי במתח לקראת התוצאה, לקראת הגעת הרץ הבא, דאגה בלילה מתקלה וכו. אני פשוט נכנס כחלק מהחבורה. גם הריצה כקבוצה זרה לי – אני רץ לרוב סולו, וזה האתגר שאני אוהב, אבל אין ספק שלקבוצה יש כוח מאחד, מחזק, מושך. אני נזכר בכוח הזה ברצים את ישראל – וחושב אם אי פעם אעשה תחרות בצורה כזו. מי יודע.
החויה, לסיכום, מאוד חזקה. אני ממליץ לכל אצן להתנסות בה פעם – הדאגה, השותפות, המאמץ – בלי הלחץ של התחרות או האתגר. מעולה.