לסופרי העורבים יש שורה בשיר "זה 4.30 בבוקר יום שלישי, זה לא נהיה הרבה יותר גרוע מזה" (לינק לשיר, לצערי הם מבקשים לא לעשות אמבד), וזה מה שמתנגן אצלי בראש ביום שני, 5:30 בבוקר, כשחשוך וקר בחוץ. עוד מעט אני צריך לצאת לפגוש את יונתן לרכיבת כביש בעיגולים של ראש ציפור, וזה הולך להיות קשה ומשעמם.. קר, חשוך, קשה, ומשעמם. זה לא נהיה הרבה יותר גרוע מזה.
אבל קבעתי, ויונתן מחכה, אז אני יוצא. גם בשביל זה יש חברים, שיוציאו אותך החוצה בבקרים הקרים.
נפגשים בדיוק כשהוא מסיים את סיבוב החימום שלו, ומתחילים ברכיבה. אין הרבה מה לעשות כשרוכבים בסיבוב של 2 ק"מ, חוץ מלדבר, או לתת בראש. שנינו עייפים וקרים בשביל לתת בראש, אז קצת מדברים וקצת מפדלים, וזה נהיה קצת משעמם. יונתן דווקא מסתדר ורוצה עוד חצי שעה, אני חושב כמה נחמד היה פשוט ליפול ולמות.
פתאום עוקפים אותנו במהירות חבורה של 4 רוכבים. עוקפים. אותי. במהירות. הא. ישר מתחיל מרדף. כן, גם בשביל זה יש חברים. חצי שעה? לחזור הביתה? על מה אתם מדברים, שטויות. הדופק עולה, המוביל איטי? אני מחילף אותו. 37-38 קמ"ש במישור, והם בקושי אחרי, מישהו מחליף אותי, יונתן מחליף אותו. הם רוצים קצת לנוח, אבל על זה הם היו צריכים לחשוב לפני שהם עקפו אותנו.
במישור האחרון אחד מהר נותן דחיפה ועף קדימה, ואני אחריו. הכל בוער, הריאות, הרגליים. אני פשוט חושב שאין מצב שהוא יכול להמשיך ככה הרבה זמן. גם אני לא, אבל הוא בטח ישבר קודם, כי אני נשבר כשאני נופל. אנחנו על 39 קמ"ש, והוא מתחיל להשבר, להאט, אני עדיין איתו. אח"כ הוא אומר לי שהוא בפגרה. איך תמיד אנשים שאני עוקף, אבל תמיד, הם בדיוק בפגרה. זה פשוט מהמם.
חוזר הביתה ועוצר באידילסון 10 לקפה. איזה בוקר מושלם.